נשיאת ארון הברית

נשיאת ארון הברית: מצות נשיאת הארון ממקום למקום בכתף.

נאמר בתורה: "כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו"[1]. מכאן למדו חז"ל, כי בעת שמוליכים את הארון ממקום למקום, אין מוליכים אותו, לא על גבי בהמה ולא על גבי עגלות, אלא על הכתף, וכך נפסק להלכה[2]. להלן גדרי הלכה זו לפרטיה.

נושאי הארון: נחלקו ראשונים על מי מוטלת המצווה של נשיאת ארון הברית: יש מי שכתב, שמצוה זו מוטלת על הכהנים בלבד, אמנם בהיות ישראל במדבר, הלויים, הם שנשאו את ארון הברית, אך, לדעה זו, היתה זו מצוה לשעתה, כי היו מעט כהנים באותה שעה. מאידך, באשר לנשיאת הארון במהלך הדורות - המצוה מוטלת על הכהנים בלבד[3]. לעומת דעה זו כתבו ראשונים: "חלילה לנו שנאמר שנשתנתה שום מצוה בתורה, שיהיו נפסלין הלויים ממשא הארון לעולם – [ויבואו במקומם כהנים]!"[4] מה עוד, שפסוקים מפורשים קובעים כי גם בימי דוד, כשהיו הרבה כהנים, מי שנשא את הארון היו הלווים, שנאמר: "ויהי בעזור האלהים את הלויים נושאי ארון ברית ה'"[5], וכן – "וכל הלויים הנושאים את הארון..."[6]. לפיכך, לשיטה זו, נשיאת הארון מוטלת על כל שבט לוי, כהנים ולויים כאחד[7].

גיל נושאי הארון: הכהנים או הלויים הנושאים את הארון צריכים להיות מגיל עשרים וחמש שנה ועד גיל חמישים שנה, לא פחות ולא יותר[8].

שמחת העלאת ארון הברית לירושלים – ופרץ עוזא

בעת העלאת הארון לירושלים הרכיב דוד את הארון על עגלה חדשה, שלא כהלכה הקובעת, כי הארון נישא על כתפי הלויים. משנטה הארון ליפול החזיק בו עוזא (נראה במרכז) ומצא את מותו שם, משום כך נקרא המקום 'פרץ עוזא'.

אופן נשיאת הארון: את ארון הברית נושאים על הכתף ארבעה אנשים, שניים בכל צד, כשפני כולם מול הארון[9], ואמרו חז"ל: "בני קהת היו מהלכין לאחוריהם - ופניהם לארון, כדי שלא ליתן אחור לארון... ומשועבדין לפני הארון... לפי שאין גדולה לפני האלהים... כיון שהיו באין לטעון את הארון היו טוענין בו כעבדים"[10]. על נושאי הארון להיזהר שהבדים לא יישמטו מן הטבעות, שכן, המסיר אחד מבדי הארון - לוקה[11], שנאמר: "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו"[12].

נשיאת ארון הברית בימי דוד המלך: דוד העלה את ארון האלהים ממקומו בבית אבינדב שבקרית יערים לירושלים, במטרה לבנות את מקדש הקבע בירושלים. בעניין זה נפלה טעות בדבר הלכה, ובמקום לשאת את ארון הברית על הכתף ככתוב "בכתף ישאו", הניח דוד את הארון בעגלה חדשה, ועוזא ואחיו בני אבינדב הנהיגו את העגלה לירושלים. כתוצאה מטעות זו התנודד הארון מתנועת הבקר, עוזא שלח את ידו להחזיק בארון שלא יפול, ומת במקום[13]. כתוצאה מאסון זה, נמנע דוד מלהביא את ארון הברית לירושלים, והביאו לבית עובד אדום הגיתי, שם שהה הארון שלושה חודשים. בסופם הועלה הארון לירושלים ברוב כבוד והדר[14].

מעולם ההלכה

נשיאת הארון במלחמות העתיד

כתב הרמב"ן: מצות הנשיאה בכתף - "נוהגת בכל הדורות, כל זמן שיצטרכו למשא. כי אין ביטול למצוה... וכבר אמר הרמב"ם כן [שכל המצוות לדורות]... מלבד שאין לנו בטחון שלא ישאו עוד ארון בבניין הבית, או במלחמות העתידות לפני מלך המשיח, כמו שעשה פינחס במלחמת מדין. שנאמר: 'וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו', ודרשו בספרי: 'וכלי הקדש - זה ארון', וכאשר עשו בימי עלי [שלקחו את הארון למלחמה]. והאל יזכנו לראות" (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם, שורש ג).

טעם המצוה

נשיאת הארון בכתף – כבוד התורה

בטעם נשיאת ארון הברית על ידי שבט לוי, כוהנים ולווים כאחד, כתב בעל 'ספר החינוך' (שעט): "משרשי המצוה, לפי שכל עיקר כבודן של ישראל הוא התורה, שבה נבדלו משאר העמים ונעשו חלק ה', על כן ראוי וכשר לשאת אותה בכתפי האנשים הנכבדים והמקודשים שבנו, ואין צורך להאריך בדבר המובן לתינוקות של בית רבן".

מן המדרש

נשיאת הארון על כתף הלויים בלבד

"כשחזר דוד לירושלים [לאחר מות עוזא] בא אחיתופל ואמר לו: דוד! לא היה לך ללמד מפסוק קטן שהתינוקות קוראין: 'ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו'? - הלויים נושאים את הארון - ואין הכהנים נושאים את הארון! בכתף הם נושאים את הארון - ולא על עגלה! ומנין שכן הוא? שכן, את מוצא, כשהעלהו בשנייה לא היה שם כהן, ולא עגלה שנאמר: 'אז אמר דוד לא לשאת את ארון האלהים כי אם הלויים' וכתיב: 'וישאו בני הלוים את ארון האלהים'" (במדבר רבה פרשה ד).

הכנסת ארון הברית לקדש הקדשים

בציור נראים ארבעה כהנים המכניסים את ארון הברית להיכל ולקודש הקדשים - כמתואר בחנוכת המקדש בימי שלמה המלך: "ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו, אל דביר הבית אל קדש הקדשים". לשיטת הרמב"ם הדבר נעשה דווקא על ידי כהנים, וכך המצוה לדורות, כי העבודה בתחום חצרות המקדש מוטלת עליהם דווקא. כן נראים הכהנים כשפני כולם מכוונות אל הארון וכך הוליכו את הארון אל קודש הקדשים.

מעולם ההלכה

נשיאת הארון: על ידי הלויים - או על ידי הכהנים?

הראשונים תמהו על הרמב"ם מנין למד מצוה לדורות, שהכהנים בלבד נושאים את הארון? והביאו ראיה מפורשת מן הפסוקים, שבני לוי נשאו את הארון בימי דוד. עם זאת, מצינו סיוע מפורש לדברי הרמב"ם בפסוקים - כמובא במלכים א' ח, ו; וכן דברי הימים ב' ה, ז: "'ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים". כך גם בתוספתא סוטה ח, ב; נאמר: "בכל יום היו לויים נושאין את הארון, והיום נשאוהו כהנים, שנאמר: 'כנוח כפות רגלי הכהנים... והכהנים נושאי הארון הברית לפני העם'... בשלשה מקומות נשאו כהנים את הארון: אחת - כשעברו ישראל את הירדן, ואחת - כשסבבו את יריחו, ואחת - כשהחזירוהו למקומו". ונראה בדעת הרמב"ם, שמחלק בין נשיאת הארון במסע ישראל במדבר לבין המקדש. במסע הארון במדבר – שם הדבר מסור ללויים, לעומת זאת הכנסת הארון להיכל ולקודש הקדשים שם הדבר מסור לכהנים. כך גם באשר לנשיאת הארון בתפקיד מיוחד, כגון חציית הירדן המלא מים על כל גדותיו, והכהנים והארון עמדו בחרבה במעשה ניסים, וכן הקפת חומת יריחו, אזי נשיאת הארון מוטלת על הכהנים בלבד. הרמב"ם למד זאת מפסוקי דברי הימים כדלעיל ומדברי חז"ל בספרי. אלו דבריו בספר המצוות לרמב"ם (עשה לד): "ציוונו שישאו הכהנים הארון על כתפיהם, כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום... ואף על פי שזה הצווי בא ללויים בעת ההיא... היה זה למיעוט מספר הכהנים... אמנם לדורות חייבין במצוה זו הכהנים, והם ישאוהו [במעמדים מיוחדים ובמקדש]". ומוסיף הרמב"ם: "כשזכר בדברי הימים חלוקת הכהנים לעשרים וארבעה משמרות, אמר אחר זה: 'אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה' - כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר ציוהו ה' אלהי ישראל'", כלומר: כך היא מצות ה', שהעבודות הנעשות ב'בית ה'' במקדש ובעזרות – לא ייעשו על ידי הלויים אלא על ידי הכהנים, ובלשונו: "בארו החכמים [פסוק זה] שהוא רומז להיות עבודת הכהנים [במקדש] לשאת את הארון על הכתף". בכך מתבארת שיטתו על פי הפסוקים המתארים את נשיאת הארון במקדש שנעשתה על ידי הכהנים בלבד.

---

[1] במדבר ז, ט.

[2] סוטה לה, א; רמב"ם ספר המצות עשה לד ושאר ראשונים.

[3] רמב"ם ספר המצות שם.

[4] רמב"ן בהשגות לספר המצות שורש שלישי.

[5] דברי הימים א' טו, כו.

[6] שם, טו, כז.

[7] ראה ספר החינוך מצוה שעט.

[8] שם.

[9] סוטה לה, א; רמב"ם כלי מקדש ב, יג.

[10] במדבר רבה פרשה ה, ד.

[11] יומא עב, ב; רמב"ם כלי מקדש ב, יג.

[12] שמות כה, טו.

[13] שמואל ב' ו, יז.

[14] שמואל ב פרק טו.