סוכות שחל בשבת במקדש

סוכות שחל בשבת במקדש: קיום מצוות חג הסוכות בשבת במקדש.

בחג הסוכות נתקיימו מצוות שונות במקדש, שחלקן כרוך בחילול שבת, שאינו הכרחי לקיום המצוה, כגון, הבאת לולבים לעזרה, דבר הכרוך בטלטול ארבעת המינים בשבת. כך גם הבאת מים מן השילוח לניסוך המים, או הבאת ערבה לקיום מצות ערבה. מצוות אלה התקיימו במקדש גם בשבת, אלא שלכל מצוה תיקנו חכמים סידור מיוחד, כדי שהמצוה תקיים בלא חילול שבת.

נטילת לולב במקדש ביום השבת: נאמר בתורה: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר... ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים"[1]. מפסוק זה למדו חכמים, שמצות נטילת הלולב ומיניו במקדש, לפני ה' אלוקיכם, נוהגת שבעה ימים, ואילו ב'מדינה' היינו בערי הארץ - נוהגת המצוה מן התורה רק 'ביום הראשון', כלומר יום אחד. לאחר חורבן הבית, תיקן רבן יוחנן בן זכאי ליטול את הלולב ומיניו שבעה ימים גם במדינה – זכר למקדש[2]. מדין תורה, כאמור לעיל, יש ליטול לולב במקדש בכל יום משבעת ימי החג, ואפילו בשבת. עם זאת, במהלך הדורות גזרו חכמים שלא ליטול לולב בשבת, גם לא במקדש, שמא 'ילך אצל בקי' ללמוד הלכות נענוע ונוסח ברכות הלולב, ויוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים. חכמים גזרו גזירה זו בזמן ששבת יוצאת באחד מימי חול המועד, אך כשיום טוב הראשון של חג חל בשבת - מצות נטילת הלולב דוחה את השבת, וחכמים לא ביטלו המצווה, שכן יום זה חשוב יותר משאר ימים לאחר שחיובו מן התורה הוא גם במקדש וגם במדינה[3].

לולבים מוכנים בערב שבת בהר הבית: כדי למנוע את טלטול הלולב גם כשיום טוב ראשון של חג יוצא בשבת, תיקנו חכמים שישראל יביאו את לולביהם להר הבית כבר ביום שישי, יניחום על גבי איצטבאות, כך שלמחרת כשיעלו למקדש לקיים המצווה לא יצטרכו לטלטל, שהרי הלולב ומיניו כבר מחכים להם שם. מציאות זו, עלולה להביא לכך, שאנשים יטלו בטעות לולב לא להם, והלולב של האחד יתחלף בלולב חבירו. לפיכך לימדו חכמים את העם לומר: 'כל מי שמגיע לולבי לידו - הרי הוא לו במתנה'. ומתואר בגמרא: "יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן להר הבית. והחזנין מקבלין מהן וסודרין אותן על גבי איצטבא. והזקנים מניחין את שלהן בלשכה. ומלמדין אותם לומר: כל מי שמגיע לולבי לידו - הרי הוא לו במתנה. למחר משכימין ובאין, והחזנין זורקין אותם לפניהם והן מחטפין ומכין איש את חבירו. וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה - התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו"[4]. לאחר החורבן, כשישראל נפוצו בגולה, ביטלו חכמים את נטילת הלולב ומיניו, אפילו כשחל יום טוב ראשון בשבת[5]. אולם, לכשיבנה המקדש במהרה, 'יחזרו דברים ליושנן', וכל ישראל יעלו את לולביהן למקדש אפילו בשבת כשיום טוב הראשון יוצא בשבת[6].

נטילת לולב במקדש בסוכות שחל בשבת

בציור נראים החזנים במקדש כשהם מוסרים לאנשי ירושלים את הלולבים שעל האיצטבאות בהר הבית, לאחר שהופקדו בידיהם בערב שבת. כן נראים זקנים העולים במדרגות ללשכה (בציור מימין) כדי לקבל משם את הלולבים שהפקידו לצורך נטילתם בעזרה. בציור למטה נראים אנשים המרימים לולבים מן הרצפה, דבר שגרם לתרעומת ואף למכות במקדש, ומשום כך תיקנו חכמים ליטול לולב בשבת כל איש בביתו.

זקיפת ערבה: בניגוד ללולב, לא חששו חכמים שבשבת יטלו ישראל ערבה ויטלטלו אותה ארבע אמות ברשות הרבים, כיוון שמצוה זו מוטלת על בית הדין, והם זהירים, ומביאים את הערבות למקדש בערב שבת. עם זאת, מצות הערבה במקדש מתקיימת רק בשביעי של חג, יום הושענא רבה שחל בשבת. אולם, אם יום הראשון של סוכות חל בשבת, או אחד מימי חול המועד סוכות חל בשבת, אזי אין זוקפים את הערבה במקדש. ביום הראשון אין זוקפין, שמא יחשבו שהערבה ניטלת בגלל הלולב, ולא כדבר חשוב וקיים בפני עצמו. כך גם בשבת החלה באחד מימי חול המועד, אין נוטלים ערבה, שמא יחשבו, שגם הלולב דוחה את השבת, והרי להלכה אין הדבר כן[7]. הלכה היא, שכאשר חל יום הושענא רבה בשבת, ומקיימים מצות ערבה במקדש, הביאו שלוחי בית דין את הערבות כבר מערב שבת למקדש, כדי שלא יעברו על איסור הוצאה בשבת. בערב שבת מניחים את הערבות בגיגיות זהב עד למחרת, ועם שחר זוקפים אותם בצידי המזבח[8].

גיגית של זהב – לשמירת מי השילוח לניסוך המים

בציור נראים כהנים המביאים למקדש גיגית של זהב ובה מים מן השילוח. המים הובאו למקדש בערב שבת, שכן בשבת לא ירדו לשילוח להביא מים, והשתמשו במים שבגיגית לניסוך המים על המזבח.

שמחת בית השואבה בשבת: בחג הסוכות יש מצוה מיוחדת להרבות בשמחה במקדש, ומובא להלכה: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר: 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים'"[9]. שמחה זו, שהיתה מלווה בשירה וכלי נגינה, כגון, חליל, כנור, נבל ומצלתיים, אינה דוחה את השבת, שכן הניגון בכלים אלו – אסור, ולא התירוהו במקדש אלא בשירת הלויים[10].

ניסוך המים: במשנה נאמר: "סוכה וניסוך המים שבעה", כלומר, מצוות ניסוך המים נוהגת גם בשבת, והשוו חכמים את הניסוך למצות הישיבה בסוכה שנוהגת גם בשבת. הלכה זו נאמרה למשה בסיני, וכדברי הראשונים: "כל שבעת ימי החג מנסכין את המים על גבי המזבח, ודבר זה הלכה למשה מסיני"[11]. ובשבת היה שינוי מימות החול, שכן, בימות החול היו מביאים את המים ממעיין השילוח ביום הניסוך, לעומת זאת את המים שהיו מנסכים בשבת היו מביאים למקדש כבר ביום שישי בגיגית מיוחדת כדי שיהיו מוכנים בשבת לניסוך.

מעולם ההלכה

מדוע לא טלטלו לולב בירושלים בשבת?

שאלה: כיצד נוצרה הבעיה של הבאת לולב בשבת למקדש, הרי ירושלים היא עיר מוקפת חומה, והרי היא רשות היחיד וניתן לטלטל בה?

תשובה: בגמרא בעירובין (קא, א) מבואר, שהיתה בעיה בחנויות השוק בירושלים, שכאשר רצו לפתוח חנות בשבת להוציא ממנה דבר, אי אפשר היה לטלטל את המפתח מן הבית לחנות בהעדר עירוב לעיר, ולפיכך החביאו את המפתח בקיר החנות. שואלת שם הגמרא: "ירושלים, אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה - חייבין עליה משום רשות הרבים?" מעתה, כיון שחומת ירושלים קיימת ודלתותיה, אכן, ננעלות בלילה, דין העיר כרשות היחיד ומותר לטלטל בה? ומבואר בהמשך הגמרא: "כאן - קודם שנפרצו בה פרצות, כאן לאחר שנפרצו בה פרצות", נמצא, לאחר שנפרצו החומות במלחמה, יש לירושלים דין של רשות הרבים, ומכאן מובן איסור הטלטול בירושלים בשבת. בדברי חז"ל אלה, מתארים חכמים בתמצית עובדה מתקופת בית שני. שכן, פומפיאוס כבש את ירושלים והמקדש, ולהוכיח את שלטונו פרץ פרצות בחומת העיר. פרצות אלו נאסר על בני העיר לבנותן ללא רשות של הרומאים. ראה מלחמות היהודים (ספר א, י, ג) שם מתואר כיצד התירו לאנטיפטרס – אביו של הורדוס לבנות מחדש פרצות אלה, ולא הצליח להשלימן. כן מתואר שם (ספר ב, יב, ו) כיצד בנה אגריפס חומה לירושלים ולא השלימה. לאור האמור, יתבאר, מדוע אי אפשר לטלטל לולבים למקדש (וכן מדוע נאסר להביא סכינים למקדש בפסח שחל בשבת) שכן, תחילה היתה ירושלים עיר מוקפת חומה ודלתותיה ננעלות בלילה, אך משנפרצו בחומת העיר פרצות, נאלצו ישראל להנהיג סידורים אחרים בפסח ובסוכות, כדי לאפשר לעולי הרגל לחגוג בירושלים בתנאים החדשים (וראה תוספות פסחים סו, א; שתירצו את הבעיה לאור עובדה זו).

ערבות ממוצא – לנטילתן בשבת במקדש

בציור נראים שלוחי בית דין המביאים ערבות ממעיינות מוצא לבית המקדש. בימי חול המועד הביאו ערבות טריות בכל יום, ואילו לשבת כרתו עצים ביום ששי והביאום למקדש. שם נשמרו בתוך גיגיות של זהב ובהן מים לשמור על רעננות הערבה.

---

[1] ויקרא כג, מ.

[2] סוכה מא, א.

[3] סוכה מב, ב. רמב"ם לולב ז, יג - יד.

[4] סוכה מב, ב.

[5] סוכה מב, ב. רמב"ם לולב ז, יז.

[6] רמב"ם לולב ז, טו. ראה להלן 'מעולם ההלכה'.

[7] סוכה שם; רמב"ם פיה"מ לסוכה ד, ב.

[8] סוכה מג, א. רמב"ם לולב ז, כא - כב.

[9] רמב"ם סוכה ולולב ח, יב.

[10] סוכה נ,א; שם הלכה יג. וראה רמב"ם שבת י, ו. כן ראה תפארת ישראל למשנה סוכה ה, א.

[11] רמב"ם תמידין ומוספין י, ו.