סוכות בירושלים עיר המקדש
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 7 דקות
סוכות בירושלים עיר המקדש: חג הסוכות וקיום מצוותיו בירושלים ובחצרות המקדש.
חג הסוכות במקדש וירושלים נתייחד בשמחות מיוחדות שנהגו ברגל זה על פני רגלים אחרים. כן נהגו בירושלים מנהגים מיוחדים, בעניין עשיית סוכות לציבור ונטילת לולב. עוד מתואר בתלמוד אודות אנשי ירושלים, שהיו אוגדים את הלולב ב'גימוניות של זהב'[1], בשביל לנאותו[2]. ירושלים הפכה בסוכות לעיר של שמחה, בזכות שמחת בית השואבה, ניסוך המים, ושאר מצוות החג ושמחותיו.
'זמן שמחתנו' - מצות השמחה במקדש ובירושלים: מבין שלשת הרגלים זכה חג הסוכות לתואר - 'זמן שמחתנו'. באשר לשאר הרגלים כתבו הראשונים: "נצטווינו בשמחה ברגלים [כולם]. והוא אומרו, יתעלה: 'ושמחת בחגך'[3], והיא המצוה השלישית מן המצוות הנוהגות ברגל. והענין הראשי [העיקרי] שאליו נרמז במצוה זו - הוא, שיקריבו קרבן שלמים בהכרח [כחובה]... והם נקראים בתלמוד: 'שלמי שמחה'. ועל הקרבת שלמים אלו אומרים [חכמים]: 'נשים חייבות בשמחה'"[4]. הבאת שלמים במקדש, ואכילתם בירושלים עם כל המשפחה בקדושה ובטהרה, יש בה הודיה לה' על חסדיו בכל אחד מן הרגלים. עם זאת, בחג הסוכות מתקיימות עוד שתי מצוות שמחה בנוסף להבאת 'שלמי שמחה'. האחת - נטילת לולב, והשניה - 'שמחת בית השואבה'. באשר לנטילת לולב נאמר בה: "ולקחתם לכם... כפות תמרים... ושמחתם לפני ה'"[5]. אף באשר ל'שמחת בית השואבה' נאמר בה: "ושמחת בחגך". בעניין זה כתבו הראשונים - "השחוק בכלי זמר, והריקוד במקדש במיוחד - והיא 'שמחת בית השואבה', כל זה נכנס בכלל אומרו: 'ושמחת בחגך'"[6]. עוד כתבו: "'שמח בכל מיני שמחה'... וזו היא שמחת בית השואבה הנזכרת בגמרא"[7]. המשותף למצוות הללו הוא, ששמחות אלה כולן קשורות למקדש ולירושלים. עוד כתבו הראשונים, בעניין הבאת השלמים בחג: "כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה, לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד, וידמה שעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאומללים, שנאמר: 'והלוי והגר והיתום וכו'', מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו"[8]. נמצא, שאף 'שמחה' זו - המצוה לשמח אחרים - אף היא עיקרה בירושלים. עם זאת מסתעף ממנה, שמי שלא זכה לחגוג בירושלים מסיבה כל שהיא, חייב לשמח אחרים אף בהיותו רחוק מירושלים.
סוכות לציבור בירושלים
בציור נראים אנשי ירושלים המורידים את קרשי המיטות אל הרחוב, לצורך סוכה לעולי הרגל. זאת, על פי היתר מיוחד של חכמים, שהתירו דבר המקבל טומאה, ובכדי לאפשר ריבוי סוכות לעולי הרגל.
מצוות החג - מ'הלכה למשה מסיני': בנוסף למצוות הישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים שנצטוינו לקיים בחג הסוכות ברחבי הארץ, נצטוינו בהלכה למשה מסיני בשתי מצוות הנוהגות במקדש, והן: ניסוך-המים* וערבה*. לקראת קיום ניסוך המים עם שחר, היתה מתקיימת במקדש שמחה גדולה, המכונה 'שמחת-בית-השואבה'*, כך קיימו את מצות שמחת החג בכל ימי חג הסוכות, וכאמור בתורה - "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים"[9].
בניית סוכות בירושלים ובמקדש: לבעיית הלינה בחג הסוכות לעולי הרגל הרבים המתכנסים בירושלים, נמצאו פתרונות הלכתיים מיוחדים. ומבואר בדברי חז"ל: "מעשה באנשי ירושלים, שהיו משלשלין מטותיהן בחלונות [אל מחוץ לבית], שגבוהין עשרה [טפחים], ומסככין על גביהם, וישנים תחתיהן"[10]. הפרשנים מסבירים שהתירו חכמי ישראל את השימוש ב'מיטות' אלו להנחת הסכך עליהן, למרות שהיה אפשר לפסול אותן כ'דבר המקבל טומאה', עם זאת הכשירו אותן לצורך אכילה ולינה.
שמחת בית השואבה במקדש
אחת מן השמחות המרכזיות במקדש בחג הסוכות היתה שמחת בית השואבה בעזרת נשים, זאת כחלק מן המצוה 'ושמחת בחגך'. שמחה זו נערכה באופן שישראל שמחו לפני ה' במקדש, וגם הנשים החייבות בשמחה אף הן באו לראות בשמחה זו, שהיתה בהשתתפות חכמי הסנהדרין, וכן במעמד הלויים על חמש עשרה המעלות עם כל השיר בידם.
בניית סוכה בהר הבית ובעזרה: מצינו דיון בין האחרונים בעניין הקמת סוכה בעזרה. יש מי שאומר שיש איסור בדבר[11], והדבר נכלל באיסור "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה'"[12], ואמרו חכמים שהאיסור הוא: "אפילו בית, אפילו סוכה!"[13] עוד מצינו דעה האומרת שאסור לבנות סוכות מטעם זה אף בהר הבית[14], אולם הדבר עומד בסתירה למתואר בספר נחמיה, שבזמנו בנו סוכות לרוב לעולי הגולה בהר הבית[15]. יש מן האחרונים שכתבו, שאין בונים סוכה בעזרה, שכן, בין כך אינה ראויה לשימוש לכהנים בחג, שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד[16], יתר על כן, הכהנים בשעת עבודתם פטורים מן הסוכה[17]. לעומת האמור יש מי שאומר, שהותר לבנות סוכה בעזרה, שכן מדובר בסוכה של מצוה ואינה בגדר איסור, חלילה, כמו כן מדובר במבנה ארעי לימים אחדים בלבד, ואילו האיסור שנאמר מכוון למבנה עץ קבוע. עוד אמרו, שאף מצוה יש בדבר, ואף בעזרה היו בונים סוכה עבור הכהנים, זאת, לאכילת בשר קדשי קדשים, מנחות, ולחם הפנים[18].
השמחה בלולב - בירושלים עיר המקדש: מצינו בדברי חז"ל, וכן בראשונים ואחרונים, האומרים, שירושלים כולה כ'מקדש' – לעניין מצות נטילת לולב בשבעת ימי חג הסוכות. זאת על פי האמור בדברי חז"ל - "הלולב ניטל ב'מקדש' שבעה [ימים של חג הסוכות] וב'מדינה' יום אחד"[19]. פרשני המשנה מסבירים את המילה 'מקדש' כפשוטה. אולם יש מן הראשונים שכתבו, שירושלים כולה נקראת 'מקדש', וחובת נטילת לולב שבעה ימים אמורה בירושלים כולה. הלכה זו נלמדת מן הפסוק: "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים"[20]. המושג 'לפני ה'' לשיטה זו עניינו - ירושלים שבין החומות[21]. בהתאם לכך, השמחה בלולב לפני ה' מתקיימת בין חומותיה - כמקדש עצמו. ומובא בראשונים: "'מקדש' - היא ירושלים, 'מדינה' - היא שאר ארץ ישראל חוץ לירושלים"[22]. ומקור הדברים בירושלמי, שם נאמר, שהמושג 'לפני ה'' עניינו - ירושלים כולה, ודרשו חז"ל: "'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים' – "'לפני ה' אלהיכם' – בירושלים"[23]. בכך מבואר מנהגם של אנשי ירושלים ליטול לולב בידם בדרכם כל ימי חג הסוכות, מנהג, שיש בו הרבה יופי והוד, כמובא בגמרא: "כך היה מנהגם של אנשי ירושלים: אדם יוצא מביתו - ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת - ולולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו - מניחו על גבי קרקע, הולך לבקר חולים לנחם אבלים - ולולבו בידו, נכנס לבית המדרש - משגר לולבו ביד בנו, וביד עבדו, וביד שלוחו; להודיעך כמה היו זריזים במצוות!"[24] כי זו מצות היום: ללכת עם הלולב בידים להבעת שמחת החג. כך גם מובא מנהג זה להלכה: "כך היה המנהג בירושלים: יוצא אדם מביתו שחרית ולולבו בידו וכו'[25]", שכן, ירושלים יש לה דין מקדש, ולפיכך מצות נטילת לולב בה נוהגת כל שעה ושעה של היום.
יראה כל זכורך – בחג הסוכות
כשאר הרגלים שבהם נצטוו ישראל: 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך', כן גם חג הסוכות חייב השתתפות נערים בעלייה לרגל. בציור נראים ילדים הנכנסים לעזרה כשהם מקבלים במקדש את ארבעת המינים להקפה סביב המזבח.
מצות לולב בירושלים בזמן הזה: דעת כמה מן האחרונים, שכל ישראל מחוייבים במצות עשה של נטילת לולב בשבעת ימי חג הסוכות בתחומי ירושלים המקודשת, ומצוה ליטול לולב בירושלים לפחות פעם אחת ביום בכל אחד משבעת ימי החג. הדברים אמורים בזמן שבית המקדש קיים, אך גם בעת חורבנו המצוה שרירה וקיימת. יש מן האחרונים שכתב: "כל מי שאינו בא אפילו בזמן הזה לירושלים בחג הסוכות, לקיים מצות עשה של לולב כל שבעה, הרי זה עובר במצות עשה דאורייתא, דכתיב: 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים'"[26]. לדבריו, גם אם טרם נבנה המקדש, חובה על כל אדם מישראל, לעלות לירושלים במשך שבעת ימי החג, כדי ליטול לולב מדי יום ביומו לקיים מצות "ושמחתם לפני ה'", ומי שאינו עושה כן עובר על מצות עשה מן התורה[27].
מן המדרש
שלש שמחות בחג הסוכות – על שום מה?
"את מוצא, שלש 'שמחות' כתיב בחג [הסוכות] ואלו הן: 'ושמחת בחגך', 'והיית אך שמח', 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים'. אבל בפסח אין את מוצא שכתב בו אפילו 'שמחה' אחת. ולמה? את מוצא, שבפסח התבואה נידונת. ואין אדם יודע אם עושה היא השנה [תבואה] - אם אינה עושה, לפיכך אין כתיב שם שמחה... וכן את מוצא כל שבעת ימי החג [הסוכות] אנו קוראין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל אלא ביום טוב ראשון ולילו... וכן את מוצא שאין כתיב ב'עצרת' – [חג השבועות] אלא שמחה אחת, דכתיב: 'ועשית חג שבועות לה' אלהיך... ושמחת אתה וביתך' (דברים טז). ולמה כתיב בה שמחה אחת? - כיון שהתבואה נכנסת בפנים, אבל פירות העולם נידונין, לפיכך אין כתיב שמחה שניה... אבל בחג, לפי שנטלו הנפשות דימוס [גאולה ופדות] שלהן ביום הכפורים, ועוד, שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתיב שם שלש שמחות". 'פסיקתא דרב כהנא' - פסיקתא אחריתא דסוכות.
סוכות 'בחצרות בית האלהים' - בימי עזרא ונחמיה
נחמיה פרק ח, יד: "וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה' ביד משה, אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי... ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמור: צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות, לעשות סוכות ככתוב. ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סוכות איש על גגו... ובחצרות בית האלהים... כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד". ומבואר בספר הכוזרי (מאמר ג סג): "מה שאמר: 'וימצאו כתוב', רצונו לומר, ששמעו עם הארץ וההמון [שנשתכחה מהם המצוה] וחרדו לעשות הסוכות, אבל היחידים [המיוחדים בעם] לא אבדה מהם מצוה קלה - כל שכן גדולה. וכיוון הכותב להגדיל עניין היום ההוא".
להרחבה נוספת עיין בערכים: ניסוך המים, ערבה, שמחת בית השואבה, לולב במקדש.
[1] משנה סוכה לו, ב.
[2] רש"י שם ד"ה במינו.
[3] דברים טז, יד.
[4] ספר המצוות מצות עשה נד.
[5] ויקרא כג, מ.
[6] רמב"ם שם.
[7] ספר החינוך תפח.
[8] רמב"ם חגיגה ב.
[9] ויקרא כג, מ.
[10] ירושלמי סוכה ב, ב; תוספתא סוכה ב, ב.
[11] אור שמח עבודה זרה ו, ט; פנים יפות על דברים דלהלן.
[12] דברים טז, כא.
[13] ילקוט שמעוני דברים רמז תתקז, ונראה שזו הגרסה הנכונה בספרי דברים פסקה קמה.
[14] זית רענן לבעל המגן אברהם על הילקוט שמעוני שם; =מהר"י קורקוס בית הבחירה א,ט=.
[15] אור שמח שם; ערוך לנר סוכה כה, ב. רוקח סימן ריט מבאר את הפסוק, שעשו כן בעזרת הנשים. וראה ר"ש וראב"ד על תורת כהנים פרשתא יב יד, ג: "סוכה לגבוה – שיעשה סוכה בהר הבית...". וראה להלן 'סוכות במקדש בימי נחמיה'
[16] שערי דעה חלק ב סימן יז.
[17] ערכין ג, ב; והרמב"ם השמיט, ואולי נכלל בכל עוסק במצוה הפטור מן המצוה.
[18] שו"ת בית מרדכי חלק ב סימן יב.
[19] משנה סוכה ג, יב.
[20] ויקרא כג, מ.
[21] עיין ערך ירושלים.
[22] רמב"ם במשנה סוכה ג, יב. אמנם בהלכות לולב ז, יג; כתב הרמב"ם בלשון, שמשתמע ממנה, שחובת נטילת לולב שבעה ימים היא בתחומי בית המקדש בלבד, שכתב: "מצות לולב להנטל ביום הראשון של חג בלבד - בכל מקום ובכל זמן אפילו בשבת, שנאמר: 'ולקחתם לכם ביום הראשון', ובמקדש לבדו נוטלים אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג". אך כבר הסביר רבנו מנוח בפירושו שם, שהכוונה לירושלים כולה.
[23] רבנו מנוח שם על פי ירושלמי ראש השנה ד, ג. וזוהי גם דעת בעל 'הערוך' (ערך 'גבל').
[24] סוכה מא, ב.
[25] רמב"ם לולב ז, כד.
[26] הרב פערלא 'ספר המצוות' לרס"ג חלק ג מילואים סימן ה עמ' רלד.
[27] כעיו זה כתב ר' יעקב עטלינגר, בעל 'ערוך לנר' בספרו 'בכורי יעקב'. וראה הרחבת דברים במחזור המקדש לסוכות פרק ה.