סוטה

סוטה: אדם שקינא לאשתו החשודה בזנות תחת בעלה, משקים אותה מים מרים במקדש כדי לברר הדבר.

נאמר בתורה: "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. ושכב איש אותה... ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו... והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה... והשביע אותה הכהן... והניף את המנחה... והשקה את האשה את מי המרים"[1]. מכאן שאדם שקינא לאשתו, כלומר, הזהיר אותה שלא להתייחד עם אדם מסוים, וזו התייחדה עם אותו אדם – בעלה עולה עמה לירושלים, לבית המקדש, ומביא מנחה מיוחדת – מנחת-סוטה*. הכהנים במקדש משביעים אותה ומשקים אותה מן המים המאררים, כדי לברר אם זינתה, ועושים בה את כל הסדר האמור בפרשת סוטה.

קינוי וסתירה: הקינוי האמור בתורה – "וקינא את אשתו"[2] – הוא, שאדם אומר לאשתו בפני שני עדים: אל תסתרי – אל תתייחדי - עם אדם פלוני[3]. אם לאחר מכן ראו שני עדים שהתייחדה עם אותו אדם, ושהתה עמו "כדי טומאה", דהיינו, כשיעור הזמן שיכול לבוא עליה[4], הרי היא נאסרת מיד על בעלה, עד שתעלה לירושלים ותשתה מן המים המרים[5].

הבאתה לבית דין: הבעל בא לבית הדין שבעירו, ומודיע להם שקינא לאשתו, ולמרות אזהרתו נסתרה, ובית הדין שומעים את דברי העדים המעידים על כך[6]. לאחר מכן[7], שולחים הדיינים, את הבעל ואשתו לירושלים, ומוסרים עימם שני תלמידי חכמים, כדי שלא יתייחדו בדרך ויבוא עליה, שכן, האשה אסורה לבעל עד שתשתה[8]. ומבואר בגמרא, שמשהגיעו לירושלים – מביאים אותה לבית דין הגדול - "שאין משקין את השוטה אלא בית דין הגדול של שבעים זקנים במקדש"[9]. ומאיימים עליה ומפחידים אותה שלא תשתה, ושתודה אם זינתה. ומשמיעים לה מעשי הצדיקים הראשונים שהודו בחטאיהם ולא בושו[10]. אם הודתה – הרי היא נאסרת לבעלה ויוצאת ממנו בלא כתובה[11]. אם עמדה בדבריה שהיא טהורה – מביאים אותה לשער מזרחי של עזרה, כלומר שער ניקנור, שהוא כנגד בית קדשי הקדשים[12], ולוקחים אותה ממקום למקום כדי שתתעייף ותודה[13]. אם עמדה בדבריה שהיא טהורה – מסירים ממנה את תכשיטיה ומלבישים לה בגדים שאינם נאים[14], ומביאים לשם את כל הנשים הנמצאות במקדש, כדי שתִוָסֵרנה ולא תעשינה כמותה[15].

השבעתה: הכהן משביע את האשה בשבועה האמורה בתורה: "אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה. ואת כי שטית תחת אישך... יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך"[16], והאשה מקבלת את השבועה ואומרת: "אמן אמן"[17].

המגילה: ואחר כך מביאים מגילה של עור וכותבים עליה בדיו[18], לשמה של האשה[19], את האלה הכתובה בתורה: "אם לא שכב איש אותך... הנקי ממי המרים המאררים האלה... יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך... ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך"[20], ואינו כותב "אמן אמן"[21].

השבעת אשה שקינא לה בעלה - במעמד הכהנים והעם

אשה שנסתרה עם איש זר, לאחר שהוזהרה על ידי בעלה, עולים האיש ואשתו לבית הדין הגדול בירושלים. וכתב הרמב"ם (הלכות סוטה א, א): "הגיעו לירושלם, בית דין הגדול מושיבין אותה ביניהן… עד שתודה… [העמידוה בשער ניקנור] היתה מתכסה [בגדים] לבנים - מתכסה בשחורין, ואם היו השחורין נאין לה - מתכסה בבגדים שאין לה בהן נוי, ומסירין כל תכשיט כסף וזהב שעליה. ומקבצין עליה קיבוץ גדול של נשים, שכל הנשים הנמצאות שם חייבות לראותה… ואחר כך משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת… 'יתן ה' אותך לאלה ולשבועה...' והיא אומרת: 'אמן אמן!'"

המים מן הכיור וההיכל: אחר כך מביא הכהן כלי חרס שלא נעשתה בו מלאכה מעולם, ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור[22], שנאמר: "ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש"[23], ונכנס עם הכלי להיכל[24]. ומקום היה שם בהיכל לימין הנכנס, ובו טבלה של שיש שגודלה אמה על אמה, וטבעת קבועה בה, והכהן מגביה את הטבלה, ולוקח עפר מן הקרקע שמתחתיה, ונותן את העפר על המים שבכלי בכמות שתהא ניכרת ונראית במים[25], שנאמר: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים[26]". ונותן לתוך המים דבר מר, כדי שיהיו המים מרים[27], ואחר כך מוחק הכהן את הדיו שבמגילה אל המים, לשמה של האישה[28].

השקאתה: הכהן קורע את בגדיה ומגלה את שערה כדי לנוולה, וקושר את בגדיה בחבל מצרי כדי שלא יפלו לגמרי[29]. לאחר מכן מביא הכהן את מנחתה, ונותנה על ידיה של הסוטה כדי לייגעה, ונותן את המנחה בכלי שרת[30]. לאחר מכן משקה הכהן את האשה מן המים המרים, ואחר כך מקריב את מנחתה[31]. הכהן מניף את המנחה יחד עם האישה כשהוא מניח ידיו מתחת לכפות ידיה, ואמרו חכמים: "ואין הדבר כיעור?" והשיבו: "אין יצר הרע מצויה לשעה![32]". שלא כמו בתנופות אחרות הנעשות בעזרה במזרח המזבח[33], לא כן בקרבן סוטה, אומרת המשנה: "אם אמרה טהורה אני מעלין אותה לשער המזרח שעל פתח שער נקנור ששם משקין את הסוטות[34]. עוד אמרו חכמים: "מעלין אותה לשער מזרח לשער ניקנור ששם משקין את הסוטות... היא עומדת מבפנים [השער] והכהן עומד בחוץ, שנאמר: 'והעמיד הכהן את האשה לפני ה'' - אשה 'לפני ה'' ואין כהן 'לפני ה'"[35]. כך גם כתבו הראשונים להלכה: "אם טמאה היא מיד פניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידין גידין והן אומרין: הוציאוה! הוציאוה! שלא תפרוש נדה, והנדות מטמאות עזרת נשים. והן מוציאין אותה מעזרת נשים, שהיא עומדת בה"[36]. הכהן מגיש את המנחה לקרן דרומית מערבית של המזבח, קומץ ומקטיר את הקומץ והשאר נאכל לכהנים[37].

השפעת הקרבן משהלכה האשה לביתה: אם האישה טהורה – יוצאת והולכת לביתה ומותרת לבעלה[38], והתורה מבטיחה לה: "וניקתה ונזרעה זרע"[39], וכתבו הראשונים: "שוטה ששתת והיתה טהורה - הרי זו מתחזקת, ופניה מזהירות, ואם היה בה חולי – יסור, ותתעבר ותלד זכר. ואם היה דרכה לילד בקושי - תלד במהרה. היה דרכה לילד נקבות - תלד זכרים"[40]. והיה, אם האשה טמאה – מיד פניה מוריקות ועיניה בולטות וגידיה נראים, וממהרים להוציאה מעזרת נשים[41], ואחר כך בטנה צבה וירכה נופלת עד שהיא מתה[42]. ואף הנואף שבא עליה מת באותה שעה שהיא מתה[43]. ואם היתה לה זכות של לימוד תורה – הזכות עשויה לעכב לשנה, שנתיים או שלוש שנים את עונשה, אך לבסוף היא נענשת ומתה, כמו סוטה שאין לה זכות[44]. אם הבעל גם כן חטא בבעילות אסורות – אין המים בודקים את אשתו[45].

משרבו המנאפים - פסקו המים המרים: בימי רבן יוחנן בן זכאי – ביטלו הסנהדרין את המים המרים, והפסיקו להשקות את הסוטות[46], שנאמר: "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה, כי הם עם הזונות יפרדו"[47]. יש מן הראשונים שביארו עניין זה, שמצוות השקאת סוטה מיוחדת מכל המצוות, ש"אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס – זולתי העניין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שייעשה בישראל, בהיותם רובם עושים רצונו של מקום... לייסר הנשים שלא תעשינה כזימת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות, שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם, ולפיכך פסק העניין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות"[48].

מן המדרש

מעשה בשתי אחיות – ומים המרים

"מהו 'ומעלה בו מעל'? - אמר הקדוש ברוך הוא: בבעליך - את יכולה לשקר, בי - אין את יכולה לשקר, שאני רואה את הכל, שכן כתיב (זכריה ד): 'עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ'... מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו, והיתה האחת נשואה בעיר אחרת, ביקש בעלה של אחת מהן לקנאות לה ולהשקותה מים המרים בירושלים. הלכה לאותה העיר שהיתה אחותה נשואה שם, אמרה לה אחותה: מה ראית לבא בכאן? אמרה לה: בעלי רוצה להשקות אותי מים המרים - ואני טמאה. אמרה לה אחותה: אני הולכת תחתיך ושותה. אמרה לה: לכי ועשי כן! מה עשתה? לבשה בגדי אחותה, והלכה ושתתה מים המרים - ונמצאת טהורה. חזרה לביתה. יצאה אחותה שזנתה לקראתה - חיבקו ונשקו זו לזו. כיון שנשקו זו לזו, הריחה במים המרים - מיד מתה. לקיים מה שנאמר (קהלת ח): 'ולא ימלט רשע את בעליו'" (במדבר רבה נשא פרשה ט).

מעולם המוסר

אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן הזהירה

"אין ראוי [לאדם] לקפוץ ולקנות [מלשון קנאה לאשה] בפני עדים תחילה, אלא בינו לבינה, בנחת ובדרך טהרה ואזהרה, כדי להדריכה בדרך ישרה ולהסיר המכשול. וכל שאינו מקפיד על אשתו ובניו ובני ביתו, ומזהירן [בטרם יכשלו] ופוקד דרכיהן תמיד, עד שידע שהן שלמין מכל חטא ועוון - הרי זה חוטא, שנאמר: 'וידעת כי שלום אהלך ופקדת נווך ולא תחטא'" (רמב"ם סוטה ד, יט).

סדר הכנת 'מים המרים' להשקאת סוטה

סדר השקאת אשה סוטה לשלביו השונים מתואר ברמב"ם (הלכות סוטה פרק ג): א. כתיבת מגילת סוטה (ראה ציור מימין). ב. מילוי כלי חרס במים מן הכיור (הכהן בפתח). ג. נתינת עפר מקרקע ההיכל אל המים. ד. מחיקת אותיות מגילת סוטה אל המים. ה. סתירת שיער (האשה במרכז). ו. הבאת עשרון קמח שעורים משל הבעל. ז. נתינת מנחת השעורים בכלי שרת. ח. השקאת האשה מן המים. ט. נתינת המנחה על ידיה. י. תנופה: 'מוליך ומביא ומעלה ומוריד'.

---

[1] במדבר ה, יב - כז.

[2] במדבר ה, יד.

[3] רמב"ם סוטה א, א. הצורך בשני עדים הוא כרבי אליעזר ורבי יהושע במשנה סוטה א, א, ושלא כרבי יוסי ברבי יהודה (גמרא סוטה ב, ב), הסובר שאדם מקנא לאשתו בפני עד אחד או אפילו בינו לבינה.

[4] שהוא כזמן הדרוש לצלות ביצה ולגומעה.

[5] רמב"ם שם ה"ב. הצורך בשני עדים הוא כרבי יהושע (משנה סוטה שם) וכרבי יוסי ברבי יהודה (גמרא סוטה שם), ושלא כרבי אליעזר (משנה שם), הסובר שעד אחד המעיד שנסתרה – נאמן, ומשקים אותה, ואפילו אם הבעל עצמו אומר שנסתרה לאחר שקינא לה בפני שנים – נאמן.

[6] משנה שם מ"ג; רמב"ם סוטה ג, א.

[7] סדר הדברים להלן הוא ע"פ הרמב"ם סוטה פ"ג; ויש בזה שיטות אחרות בראשונים, עי' תוס' סוטה יד, א ד"ה מביא ושם יז, ב ד"ה קודם.

[8] ת"ק במשנה שם (ושלא כרבי יהודה); רמב"ם שם.

[9] רמב"ם סוטה ג, א. ע"ע סנהדרין גדולה.

[10] משנה שם מ"ד; גמרא סוטה ז, ב; רמב"ם שם ה"ב.

[11] משנה שם מ"ה; רמב"ם שם.

[12] משנה שם; רמב"ם סוטה ג, ג.

[13] גמרא שם ח, א; רמב"ם שם.

[14] משנה שם מ"ו; רמב"ם שם ה"ד.

[15] גמרא שם ח, ב; רמב"ם שם ה"ה.

[16] במדבר ה, יט-כב.

[17] רמב"ם שם ה"ז.

[18] משנה סוטה פ"ב מ"ד; רמב"ם שם ה"ח.

[19] סוטה יח,א; רמב"ם שם.

[20] במדבר ה, יט-כב.

[21] משנה סוטה פ"ב מ"ג, כתנא קמא, ושלא כרבי יוסי ורבי יהודה שם; רמב"ם שם.

[22] משנה סוטה פ"ב מ"ב, כתנא קמא, ושלא כרבי יהודה; רמב"ם שם ה"ט.

[23] במדבר ה, יז.

[24] משנה שם; רמב"ם שם.

[25] משנה שם; רמב"ם שם ה"י.

[26] במדבר שם.

[27] אבוה דשמואל בסוטה כ,א; רמב"ם שם.

[28] רמב"ם שם, על פי "אם תמצי לומר" בסוטה יח, א.

[29] רמב"ם סוטה ג. יא; ע"פ משנה סוטה א, ה, וכתנא קמא (ושלא כרבי יהודה), אלא שמהמשנה נראה שהדברים נעשו לפני השבעתה, ועיין מש"כ הכס"מ שם בעניין זה.

[30] רמב"ם שם הלכות יב-יג, ועיין משנה סוטה פ"ג מ"א.

[31] תנא קמא במשנה סוטה פ"ג מ"ב, שמשקה את האישה ואחר כך מקריב את מנחתה; רמב"ם שם הט"ו.

[32] ירושלמי סוטה ג, א; תוספות סוטה יט, א.

[33] רמב"ם מעשה הקרבנות פרק ט.

[34] משנה סוטה א, ה.

[35] תוספתא סוטה א, ד.

[36] רמב"ם סוטה ג, טז.

[37] סוטה ג, ב; רמב"ם שם הט"ו. לפירוט דיני מנחת הסוטה ע"ע מנחת סוטה.

[38] רמב"ם שם הט"ז.

[39] במדבר ה, כח.

[40] סוטה כו, א; רמב"ם סוטה ג, כב.

[41] סוטה ג, ד; רמב"ם שם הט"ז.

[42] במדבר ה, כז; רמב"ם שם הט"ז.

[43] סוטה ה, א; רמב"ם שם הי"ז.

[44] סוטה ג, ד, כתנא קמא, ושם מ"ה כרבי, ושלא כרבי שמעון שם. רמב"ם שם ה"כ.

[45] סוטה כח, א; רמב"ם שם הי"ז.

[46] סוטה ט, ט; רמב"ם שם הי"ט. ועי'

[47] הושע ד, יד.

[48] רמב"ן על התורה במדבר ה, כ.