סממני כיבוס

סממני כיבוס: שבעה סממנים שמכבסים בהם בגד שניתז עליו דם חטאת*.

נאמר בתורה בפרשת החטאת: "ואשר יזה מדמה [של החטאת] על הבגד, אשר יזה עליה, תכבס במקום קדוש"[1]. מכאן שבגד שהתלכלך בדם חטאת* טעון כיבוס דווקא בעזרה בגלל קדושת הקרבן המיוחדת[2]. כיבוס זה נאמר בתורה גם בבגד מנוגע*, שצריך לכבסו: "וכבסו את אשר בו הנגע"[3]. הכיבוס בסממנים שונים, נזכר בנביאים: "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עוונך לפני"[4].

סממני הכיבוס: נאמר בגמרא שבגד שהתלכלך בדם חטאת ובגד המנוגע, צריכים כיבוס בשבעה סממנים מיוחדים[5]. סממנים אלו הם: א. רוק תפל – רוק חסר טעם, של אדם שקם בבוקר ולא אכל כלום. ב. מי גריסין – רוק של אדם שלעס גריסים של פול. ג. מי רגלים – שתן. ד. נתר – חומר כיבוס שהיה בא מאלכסנדריה של מצרים. ה. בורית – מין צמח הנקרא 'אהל'. ו. קימוניא – חומר כיבוס הנקרא גם 'שלוף דוץ'. ז. אשלג – חומר ניקוי שמצוי בים, ומוציאים אותו ממקומו בכלי ברזל[6]. וכתבו הפוסקים, שאין אנו בקיאים בזיהוי סממנים אלה[7].

כיבוס במי רגלים: השימוש במי רגלים מעורר שאלה, שהרי: "אין מכניסים מי רגלים למקדש, מפני הכבוד"[8], ואם כן כיצד ניתן לכבס בעזרה בגד שניתז עליו דם חטאת במי רגלים? לפיכך אמרו בגמרא שיש לערב כל אחד מסממנים אלו ברוק תפל, וכך מותר להכניס את מי הרגלים למקדש, כיון שהם מעורבים ברוק[9]. אולם להלכה נפסק, שבגד שניתז עליו מדם החטאת אין מכבסים אותו במי רגלים, אלא רק בששת הסממנים האחרים[10].

כיבוס בשבעה סממנים בזמן הזה: כאמור לעיל, אין בידינו זיהוי ודאי של הסממנים הדרושים לכיבוס כפי שהיו בעבר. אולם מסתבר, שאפשר כיום לכבס בגד שניתז עליו דם חטאת בחומרי הניקוי המשובחים שיש בידינו כיום[11], שכן, עיקר מטרת הכיבוס בהם היא ניקוי יסודי של הבגד[12].

כלי כביסה

בתמונה נראים כלי כביסה עשויים עץ - ובהם היו מקרצפים את הבגדים הטעונים כיבוס בעזרת חומרי כביסה הנהוגים בעבר, כגון, אפר מן הגחלים, שרשי עצים, וצמחים שונים.

מעולם ההלכה

הכיבוס נעשה בחלל העזרה המקודשת ולא בלשכות

כתב הרמב"ן ויקרא ו, כ: "'תכבס במקום קדוש' - החמיר הכתוב בדם הנבלע בבגד לעשותו כאשר היה קודם הזייה שלא יצא חוץ לקלעים". וכתב בעל משך חכמה שם: "צריך להיות הכיבוס במקום שהיה צריך להיות קודם הזייה [של הדם] על הבגד. לכן הכיבוס מוכרח להיות תוך חלל העזרה, מקום ששוחטין בו קדשים קלים, ולא תוך הלשכות הבנויות בחול... ולכן לא כתיב כאן 'בחצר אוהל מועד', רק 'במקום קדוש' - לבד, שבלשכות אינו ראוי לכיבוס".

---

[1] ויקרא ו, כ.

[2] משנה זבחים פי"א מ"א.

[3] ויקרא יג, נד.

[4] ירמיהו ב, כב.

[5] מימרא של רבה בר אבוה בזבחים צה, א. סממנים אלה נזכרו בקשר לבגד שיש בו כתם, שמכבסים את הבגד עם אותם שבעה סממנים, וכך מבררים אם כתם זה הוא דם נידה או צבע.

[6] רשימת הסממנים מופיעה במשנה בנידה סא, ב – סב, א. הביאורים המובאים כאן מבוססים על המשנה שם ועל הגמרא שם סב,א - סג,א. וראה הרחבה בעניין זה, ונסיונות לזיהוי הסממנים ב'שערי היכל' למסכת זבחים מערכה רנ.

[7] מאירי נדה סא, ב; בית יוסף יו"ד סי' קצ ושו"ע שם סעיף לא.

[8] כריתות ו, א.

[9] זבחים צה, ב, ע"פ דברי ריש לקיש שם.

[10] רמב"ם מעשה הקרבנות ח, י. וראה במפרשי הרמב"ם שם, מהר"י קורקוס, רדב"ז, לחם משנה, שדנו בדבר מדוע לא כתב הרמב"ם כדברי הגמרא, שמכבסים במי רגלים מעורבים ברוק תפל, ועיין עוד בעניין זה ב'שערי היכל' לזבחים שם.

[11] ראה תוספות זבחים צה, א; ד"ה ד"ה והא; ובפירוש המיוחס לר"ש על התורת כהנים, פרשת צו, פרק ו, ח; שכתבו, שאפשר לקיים מצות כיבוס גם ב"צפון", ומשמע שאין צריך דווקא שבעה סממנים. וראה ראיות נוספות לכך ב'שערי היכל' לזבחים שם.

[12] ראה רמב"ם מעשה הקרבנות שם: "כשמכבסין את מקום הדם מכבסין אותו במים יפה יפה עד שלא יישאר לו רושם, וכל שבעת הסממנים שמעבירין על הכתם מעבירין על דם חטאת", ומשמע מדבריו שמטרת הכיבוס אינה אלא ניקוי יסודי של הבגד. עוד משמע מדבריו שעיקר הכיבוס נעשה במים, ושבעת הסממנים אינם אלא למצווה מן המובחר (רדב"ז שם; וראה עוד בשערי היכל לזבחים שם).