סמיכה

סמיכה: סמיכת ידיים על ראש הבהמה לווידוי ולכפרה בטרם מקריבים את הקרבן על המזבח.

נאמר בתורה: "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו"[1], מכאן למדו חז"ל, שכל קרבנות הבהמה שמקריב היחיד, בין לשם חובה ובין לנדבה, סומך עליהם ידיו כשהם חיים, זאת, לפני השחיטה. הדברים אמורים בכל הקרבנות, חוץ מבכור, מעשר ופסח. ה'סמיכה' היא חלק מתהליך הכפרה של האדם, ולשם כך מביא הקרבן מתוודה על חטאו תוך כדי סמיכת ידיו על הבהמה שהביא[2].

הקרבנות הטעונים סמיכה: כל קרבנות הבהמה שמקריב היחיד טעונים סמיכה: חטאת, אשם, עולה ושלמים, פרט למעשר, בכור ופסח[3]. קרבנות הציבור וקרבנות העוף אינם טעונים סמיכה, חוץ משעיר המשתלח*, שהכהן הגדול מתוודה עליו בשם כל ישראל[4], וחוץ מפר העלם דבר*, ששלושה דיינים מן הסנהדרין סומכים על קרבן זה את ידיהם[5]. הלכה זו, שאין סמיכה בקרבנות ציבור חוץ מאלו נאמרה מפי משה רבנו[6].

סמיכה על ראש 'פר העלם דבר' כיצד? במשנה נאמר: "סמיכת זקנים בשלשה"[7], מפשט הלשון נראה, שהסמיכה על ראש הפר נעשית על ידי שלשה מאנשי הסנהדרין בבת אחת. אולם מדברי התוספתא עולה, שהסמיכה נעשית על ידי השלשה זה אחר זה, וכלשון חז"ל: "חמישה שהביאו זבח אחד... לא כולן כאחד סומכין עליו אלא כל אחד ואחד סומך ומסתלק... סמיכת זקנים בשלשה... לא כולן כאחד סומכין עליו, אלא כל אחד ואחד סומך ומסתלק"[8]. עוד דרשו חז"ל: "'וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר'[9] – 'את ידיהם' - ידי כל אחד ואחד"[10]. וכתבו הפרשנים, "שאינן סומכין כולן כאחד אלא כל יחיד ויחיד מהן סומך בפני עצמו'"[11].

הסמיכה על ראש 'פר העלם דבר'

בציור נראים חברי הסנהדרין כשהם מתוודים על ראש הפר, במהלך שחיטת שנים עשר פרים בעזרה. הלכה היא, שעל כל פר מתוודים שלשה מחברי הסנהדרין, כנציגי שבעים ואחד חברי 'בית הדין הגדול'. וידוי זה בא על הוראת הסנהדרין שניתנה בשגגה בעניין איסור כרת, והציבור עשה כהוראתם. בציור נראה חכם אחד מחברי הסנהדרין ליד כל פר משנים עשר הפרים המובאים כקרבן, כשהוא סומך ומתוודה בשם הסנהדרין, זאת לאור ההלכה, שאין מתוודים השלושה כאחד, אלא כל אחד סומך, מתוודה ומסתלק, והאחר בא אחריו לסמיכה ווידוי.

צורת הסמיכה ומקומה: אין הסמיכה נעשית אלא בעזרה, ואם סמך מחוץ לעזרה, חוזר וסומך בתוך העזרה. אם עמד הבעלים מחוץ לעזרה והכניס ידיו לעזרה וסמך - סמיכתו כשרה, ובלבד שיסמוך בכוח[12]. בהקרבת קדשי קדשים מעמידים את הקרבן בצפון העזרה ופניו למערב, והסומך עומד במזרח ופניו למערב. המקריב מניח את שתי ידיו בין שתי קרניו של הקרבן, וסומך על ראשו בכל כוחו, שנאמר: "על ראש העולה". בשעת סמיכה לא יהא דבר חוצץ בין ידיו ובין הקרבן[13]. "תיכף לסמיכה שחיטה" - אמרו חכמים[14], היינו, מיד לאחר הסמיכה, באותו מקום בעזרה, שוחטים את הקרבן, ואם שהה, או שחט במקום אחר בעזרה כשר[15].

נוסח הוידוי: בשעה שסומך הבעלים ידיו על הבהמה הוא מתוודה ואומר: 'חטאתי, עויתי, פשעתי, ועשיתי כך וכך, וחזרתי בתשובה לפניך - וזו כפרתי'[16]. בקרבן שלמים, הבעלים סומך ידיו על ראש הקרבן ובקרבן זה אינו מתוודה על חטאו, אלא אומר דברי שבח, כגון - 'מזמור לתודה'[17].

הכשרים לסמיכה: הכל סומכים, חוץ מחרש שוטה וקטן, וכן עבד, אשה, עיור, נכרי ושליח, שנאמר: 'וסמך את ידו' – ודרשו חכמים: ולא יד אשתו, עבדו ושלוחו[18]. לכתחילה צריך הסומך להיות טהור, ואם היה טמא וסמך – כשר[19], וכתבו האחרונים שאם סמך כשהוא טמא, הכוונה היא שנטמא בעזרה ואף על פי כן סמך, מחד גיסא עבירה היא בידו, בהיותו טמא בעזרה, מאידך גיסא - סמיכתו סמיכה[20]. אדם שמת והשאיר קרבן עולה או שלמים - יורשו סומך על הקרבן[21].

האם אשה סומכת? מחלוקת היא בתלמוד, האם אשה סומכת את ידיה על ראש הבהמה בטרם תעלה הבהמה כקרבן על גבי המזבח, ודעות שונות נאמרו בעניין, זאת לאור עובדה המתוארת בגמרא: "אמר רבי יוסי: סח לי אבא אלעזר: פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והבאנוהו לעזרת נשים, וסמכו עליו נשים, לא מפני שסמיכה בנשים, אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים"[22]. מסבירים הראשונים: "סמיכה בנשים נחלקו בה בתלמוד: שלדעת חכמים - אין סומכות, ולדעת ר' יוסי – סומכות [וסמיכתן] רשות - אם ירצו. ומגדולי המפרשים פסקו שאין סומכות כלל - אף בקרבן שלהם… ויש פוסקים שאף הסמיכה אצלן רשות"[23].

סמיכת אשה על הקרבן – בעזרת נשים

אשה שרוצה לסמוך על קרבנה יש אומרים שסומכת בעזרת נשים – "כדי לעשות נחת רוח לנשים". בציור נראה כהן עומד על מעלות עזרת נשים בשער ניקנור, זאת, בהמתנה לסיום סמיכת הנשים את ידיהן על הקרבן, כדי להביא את הקרבן בעזרה.

---

[1] ויקרא א, ד.

[2] מנחות צב, ב. רמב"ם מעשה קרבנות ג, ו.

[3] מנחות צב, ב. רמב"ם מעשה קרבנות ג, ו.

[4] יומא לו, ב.

[5] סנהדרין ב, א.

[6] גיטין כח, ב. מנחות צב, ב; רמב"ם מעשה קרבנות ג, ו- ז. ג, י.

[7] סנהדרין ב, א; ושם יג, ב.

[8] תוספתא מנחות י, יד.

[9] ויקרא ד, טו.

[10] ירושלמי הוריות א, ח.

[11] פני משה הוריות א, ח.

[12] זבחים לב, א. רמב"ם מעשה קרבנות ג, יא.

[13] מנחות צג, א. יומא לח, ב. רמב"ם מעשה קרבנות ג, יג- יד.

[14] ברכות מב, א; רמב"ם מעשה הקרבנות ג, יב.

[15] מנחות צג, א. רמב"ם מעשה קרבנות ג, יב.

[16] רמב"ם שם הלכה טו.

[17] שם; אור שמח שם. עיין ערך 'תודה'.

[18] מנחות צג, ב. רמב"ם מעשה קרבנות ג, ח.

[19] רמב"ם שם הלכה יא.

[20] קדושת יום טוב, מעשה הקרבנות ג, יא.

[21] תמורה ב, א. רמב"ם מעשה קרבנות א, ט.

[22] חגיגה טז, ב.

[23] מאירי חגיגה שם.