עבודת מתנה

עבודת מתנה: סוג עבודה במקדש האסורה לזר, ואם עשה אותה - חייב מיתה.

העבודות במקדש נחלקות לסוגים שונים: א. פעולה המותרת לזר, מאחר ואינה 'עבודה'*. ב. פעולה האסורה לזר, אבל העושה אותה - אינו חייב מיתה. ג. פעולה האסורה לזר, והעושה אותה במזיד חייב מיתה. 'עבודת מתנה' היא מסוג העבודות שזר העושה אותן חייב מיתה, וכדלהלן.

'עבודת מתנה' ועבודת סילוק: 'עבודת מתנה' היא עבודה בה מניח הכהן דבר על גבי המזבח, כגון, העלאת איברי הקרבן על המזבח, או זריקת דם על קיר המזבח וכדומה, זה עניין ה'מתנה', היינו נתינה. לעומת עבודה זו קיים סוג של עבודה, הנקראת 'עבודת סילוק', השונה במהותה מעבודת מתנה, שכן, בה מסלקים ומסירים דבר מעל גבי המזבח, כגון, הרמת הדשן והבאתו אל בית הדשן, והלכה היא, שזר העושה עבודה זו אינו חייב מיתה.

חיוב מיתה ב'עבודת מתנה': נאמר בתורה: "ואתה ובניך אתך, תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת, ועבדתם. עבודת מתנה אתן את כהונתכם - והזר הקרב יומת"[1]. מפסוק זה למדו חז"ל כללים בהגדרת הפעולות האסורות לזר, ושאם עשאן - חייב מיתה[2]:

א. החיוב הוא דווקא על 'עבודה', ולא על פעולה שאיננה נחשבת 'עבודה', או שהיא עבודה שאינה חשובה, כגון הוצאת הדשן או עבודת לילה, שהזר פטור עליה[3].

ב. "ועבדתם" – דרשו חז"ל: 'עבודה תמה', כלומר עבודה שלמה, או המשלימה סידרה של פעולות. זאת, בניגוד לעבודה שאינה שלמה, שכן, תיעשה עבודה נוספת אחריה.

על פי כללים אלו, אין חיוב מיתה על זר העושה את העבודה המקדימה בכל סוגי הקרבנות: במנחה, ההקדמה היא - הגשת המנחה למזבח וקמיצתה, ואילו הזר פטור, שכן הסיום הוא ההקטרה על המזבח. בלחם הפנים – ההקדמה היא סידור השלחן, והסיום - הקטרת בזיכי הלבונה. בנרות – ההקדמה היא ההטבה, והסיום - ההדלקה. בקרבנות הבהמה – ההקדמה היא קבלת הדם והולכתו למזבח, והסיום הוא זריקת הדם, ועוד[4].

בהתאם לאמור, עבודה, שהיא 'עבודת מתנה' ומצטרף אליה סיום העבודה – זר העושה אותה בשלימותה חייב מיתה.

הגשת המנחה – ו'עבודת מתנה'

בציור נראה כהן המגיש מנחה אל קרן המזבח. עבודה זו אם נעשתה על ידי זר, אינו חייב מיתה עליה, שכן, אינה 'עבודת מתנה', אלא אם כן ימשיך הזר, ויקטיר את הקומץ על גבי המזבח, שזוהי השלמת פעולת ה'מתנה' במנחה.

דרשות ולימודים של חז"ל מהמושג 'עבודת מתנה': חכמים דרשו ולמדו מהמושג 'עבודת מתנה' הלכות אחדות בדיני מקדש וקודשיו, במקדש ומחוצה לו, כשמושג זה משמש לדרשה, בלא קשר למשמעותו ההלכתית ביחס לדין זר העובד אותו:

א. עבודות המקדש מתחלקות בין הכהנים באמצעות פייס, ומתנהלות בסדר ולא בערבוביא, וכדברי המדרש: "'ועבדתם', שומע אני [שיעבדו] מעורבבים? - תלמוד לומר: 'עבודת מתנה אתן את כהונתכם' - מה 'מתנה' בפייס - אף עבודה בפייס"[5].

ב. עוד למדו חז"ל מהמושג 'עבודת מתנה', שיש להשוות את עבודת המקדש לאכילת קדשים בגבולין, לעניין קידוש ידיים קודם האכילה, וזו לשונם: "'עבודת מתנה אתן את כהונתכם' - לעשות אכילת קדשים בגבולים - כעבודת מקדש במקדש. מה עבודת מקדש במקדש - מקדש ידיו ואחר כך עובד, אף אכילת קדשים בגבולים - מקדש ידיו ואחר כך אוכל"[6]. כמו כן, גם חיוב נטילת ידיים קודם אכילת קדשים בגבולים נלמד מפסוק זה[7].

עבודת מתנה – עבודה שיש בה סדר

חז"ל דרשו בספרי (במדבר פיסקא קטז): "'ועבדתם': שומע אני [שיעבדו] מעורבבים [כל כהן בזמן שליבו חפץ]? - תלמוד לומר: 'עבודת מתנה אתן את כהונתכם' - מה 'מתנה' בפייס - אף עבודה בפייס". ולא נתברר מניין למדו חז"ל שהעבודה צריכה להיות בפייס? ויש מקום לומר, שזה תוכן המושג 'מתנה', שכן, כך דרכו של אדם, להגיש מתנה למלך באופן מסודר. ומצינו כעין זה במסכת ביכורים ג, ג: "השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו, החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלם. הגיעו קרוב לירושלם - שלחו לפניהם ועיטרו את בכוריהם [וסידרו אותם לקראת הגשתם לכהנים]". כך גם מובא ברמב"ם ביכורים ג, ז: "הבכורים טעונין כלי... ומצוה מן המובחר להביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו... ולא יביאם בערבוב! אלא שעורים מלמטה, וחיטים על גביהן, וזיתים על גביהן, ותמרים על גביהן, ורמונים על גביהן, ותאנים למעלה מן הכלי... ומקיף לתאנים אשכולות של ענבים מבחוץ".

---

[1] במדבר יח, ז.

[2] זבחים כד, א.

[3] תוספות ישנים לזבחים כד, ב ד"ה הא בחוץ; כז, ב ד"ה וכי.

[4] זבחים יד, ג.

[5] ספרי במדבר פיסקא קטז ד"ה 'ואתה ובניך'.

[6] שם.

[7] שם; ספרי זוטא פרק יח.