עיבור שנה

עיבור שנה: הוספת חודש לשנים עשר חדשי השנה כדי שיחול הפסח באביב.

כדור הארץ מקיף את השמש הקפה אחת במשך שלש מאות ששים וחמישה ימים, ועוד שש שעות בקירוב. זמן זה נקרא 'שנת חמה'[1]. לעומת זאת, הירח מקיף את כדור הארץ שתים עשרה פעמים בשלש מאות חמישים וארבעה ימים, וכן שמונה שעות בקירוב. זמן זה נקרא 'שנת לבנה'[2]. נמצא, שהפער בין שנת חמה לשנת לבנה הוא קרוב לאחד עשר יום[3], באופן זה מצטבר הפרש ימים במהלך כמה שנים, וכאשר מספרם מגיע לשלושים יום לערך, יושב בית הדין ומוסיף חודש אחד, וקובעים, שאותה שנה תהיה בת שלושה עשר חודשים. שנה זו נקראת 'שנה מעוברת'[4].

העיבור מתקיים ב'שכנו של מקום': המצוה לעבר את השנה מתקיימת לכתחילה בלשכת הגזית במקדש, ואמרו חז"ל: "אין מעברין את השנים אלא ביהודה... שנאמר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' - כל דרישה שאתה דורש - לא יהיו אלא בשכנו של מקום"[5].

עיבור השנה באדר: עיבור השנה נעשה לקראת חג הפסח והעלייה לרגל, זאת, כדי לקיים את האמור בתורה: "שמור את חודש האביב", כלומר, חובה לוודא, שחג הפסח יחול תמיד בעונת האביב[6]. הלכה היא, שאין מוסיפים את חודש השלשה עשר אלא בחודש אדר - כאדר שני[7]. ללא תוספת חודש זה - היה חג הפסח משתנה בזמנו, פעמים שהיה חל בימות החמה ופעמים בימות הגשמים[8]. בית הדין היושב לדון בדבר מכריע על פי שיקולים נוספים, הנוגעים בעיקרם לקיום העלייה לרגל כהלכתה.

שלש סיבות עיקריות לעיבור השנה: שלוש סיבות עיקריות הן הגורמות לעבר את השנה, והן: א. על ה'תקופה'[9] - שתהיה בזמנה. ב. על האביב. ג. על פירות האילן[10]. תקופת ניסן מתחילה משעה שהיום והלילה שווים[11]. בית הדין מחשבין את זמן התחלת התקופה, ומשמתברר להם, שיחול זמן זה בששה עשר בניסן או לאחר מכן, כלומר, תקופת מזג האויר מתאחרת, בית הדין מעברים את השנה, ועושים בשנה זו אדר שני, כדי שיהיה זמן הפסח בזמן האביב, לקיים את האמור בתורה: "שמור את חודש האביב"[12]. סימן זה מספיק כדי לעבר את השנה ואין צורך בסיבה נוספת[13]. גורם אפשרי נוסף להחלטה לעבר שנה הוא, משנוכח בית דין שעדיין לא הגיע האביב[14], כלומר לא הבשילה התבואה[15] והשעורה[16] - מעברים. כך גם אם קיבל בית דין עדויות שלא צמחו פירות האילן הרגילים לצמוח בזמן הפסח[17], סומכים על שני סימנים אלו שטרם נראו בצמחיה, ומעברים את השנה[18]. מעתה, שעיברו את השנה בחודש, יבשילו השעורים ויהיו מצויים להקריב מהם את קרבן העומר במקדש בזמנו בששה עשר בניסן[19]. כמו כן יהיו הפירות צומחים ככל שנה בזמנם[20], ויוכלו ישראל להביא מהם ביכורים מן החטה והשעורה בחג השבועות, וכך בחג הסוכות שבו מבשילים רוב פירות האילן משבעת המינים המובאים כביכורים[21]. יש אומרים שלעולם מעברים רק אם יש לפחות שני סימנים מאלו השלושה ולא על אחד מהם[22], ואין הלכה כדבריהם[23].

עיבור השנה בלשכת הגזית במקדש

ההחלטה על עיבור השנה - וההודעה לערי הארץ והתפוצות

בציור נראים ששה מחברי הסנהדרין ובפניהם עומד הנשיא, שכן, עיבור השנה נעשה במעמד שבעה מחברי הסנהדרין. משנתקבלה ההחלטה לעבר את השנה מחבר הנשיא איגרת לכל ישראל [נראית בידיו] ובה מודיע לישראל בארץ ובתפוצות

על עיבור השנה ועל הסיבות המחייבות את ההחלטה.

סיבות הקשורות לעלייה לרגל: בדברי חז"ל מצינו סיבות נוספות שבגללן מעברים בית דין את השנה אם ראו צורך בכך, וכגון, מפני הדרכים שאינם מתוקנות כראוי לאחר החורף והגשמים. וכן מפני גשרים שנהרסו ואין העם יכולים לעלות לרגל. סיבה נוספת שמנו חכמים מפני תנורי פסחים שהכינו בירושלים והתקלקלו בגשמים. כך גם אם נודע שיצאו שיירות של ישראל מארצות רחוקות, והן עושות את דרכן בעלייה לרגל לירושלים, וכתוצאה של החורף הגשום לא יספיקו להגיע בזמן לחג הפסח – מעברים. עם זאת הוסיפו חכמים שמעברים את השנה על אלו, רק אם השיירות "הגיעו לנהר פרת", כלומר לגבולה של ארץ ישראל[24]. עיבור השנה מן הסיבות הנ"ל מקורו בדרשת חכמים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש"[25] - עשה מועדות שיעשו אותם כל ישראל[26]. על כל אלו מעברים את השנה[27].

סיבות מישניות: בהלכה הובאו סיבות נוספות, שכשלעצמן אין די בהן כדי לשנות את זמני השנה, אך בית הדין מצרף אותן לסיבות העיקריות. סיבות אלו אף הן נוגעות למקדש והעליה לרגל. וכגון: מפני הגדיים והטלאים שעדיין לא נולדו, שכן, טרם הגיעה עונת ההמלטה, או שהם מעטים ואין בהם כדי לספק את צרכי כל עולי הרגל הצריכים לאכול מקרבן הפסח. כמו כן, מפני הגוזלים, כלומר תורים ובני יונה, שטרם הגיעו לשלב שהם ראויים לקרבן על המזבח, ואין הגוזלות מצויים לעולי רגלים להביא מהם עולת ראיה, הבאה גם מן העוף, כמו כן, כל מי שהתחייב בקרבן עוף ועומד להקריב קרבן פסח, כגון, יולדת או זב הצריכים קרבן מן העוף לכפרה. לפיכך מעברים את השנה, ובחודש שנוסף לשנה עתידים להוולד טלאים נוספים, ויגדלו הגוזלות, ויוכלו ישראל לקיים את הפסח כהלכתו [28].

קבלת עדויות לקראת עיבור השנה

בציור נראים שבעת חכמי הסנהדרין כשהם מקבלים עדויות אודות נושאים הקשורים לעיבור השנה. וכגון, האם הבשילה התבואה ביהודה עבר הירדן וגליל. כמו כן, האם הדרכים והגשרים לא ניזוקו בגשמים, או שצריך זמן לתיקונם. כן מקבלים הדיינים עדות אודות שיירות עולי הרגל העושות דרכן לירושלים, האם עברו את נהר פרת. לאור התשובות לשאלות אלה היו חברי בית הדין מגיעים להחלטה על עיבור השנה.

עיבור השנה מפני הטומאה: אם רוב ישראל או הכהנים טמאים, יש מחכמי ישראל האומרים שמותר לעבר את השנה לכתחילה, כדי שיהיה להם פנאי לעשות את הפסח בטהרה[29]. וכן מצינו שעיבר חזקיהו את השנה מפני הטומאה, שכן, רצה לאפשר לישראל לבוא אל המקדש בפסח בטהרה. למעשה, לא עלה הדבר בידו, ככתוב: "כי מרבית העם רבת, מאפרים ומנשה יששכר וזבלון לא היטהרו. כי אכלו את הפסח [בטומאה] בלא ככתוב [לבוא בטהרה]. כי התפלל יחזקיהו עליהם לאמור: ה' הטוב יכפר בעד"[30]. לדעה זו, עיבור השנה כדי שהפסח יעשה בטהרה היה כהלכה, גם אם המטרה לא הושגה. והפרט שהיה צריך לבקש עליו כפרה היה, שחזקיהו לא נהג כראוי בעניין העיבור, שכן, מעשה העיבור נעשה באיחור - בשלושים באדר, והיה צריך יום זה כבר להקרא חודש 'ניסן'[31]. לעומת דעה זו יש מחכמי ישראל האומרים, שאסור לעבר את השנה מפני הטומאה, מפני שכך ההלכה, ש'טומאה דחויה בציבור' ויש לעשות הפסח בטומאה. לפיכך, אם עיברו את השנה לעניין זה - אינה מעוברת[32]. לדעה זו, חזקיה שעיבר את השנה מפני הטומאה - עשה שלא כדין[33]. מסקנת הגמרא, שלכתחילה אין מעברים בגלל הטומאה, ובדיעבד, אם עיברו את השנה מפני הטומאה - הרי היא מעוברת[34], וכך הובאו הדברים להלכה[35].

דברים שאין מעברים עליהם את השנה: אין מעברים את השנה לא מפני השלג, ולא מפני הקור, אף שהשנה החורפית מקשה על העלייה לרגל. כמו כן אין מעברים מפני ישראל היושבים במקומות הרחוקים, שטרם יצאו לדרכם לירושלים[36].

שנים שאין מעברים בהם את השנה: אין מעברים את השנה לא בשנת רעבון[37], ולא בשנה השביעית, ולא במוצאי שביעית[38]. לא בשנת רעבון - כדי לא להכביד על העם, הממתין לתבואה החדשה הצומחת בניסן, והעיבור גורם לאיחור של חודש נוסף של איסור 'חדש' על העם[39]. ולא בשביעית - מפני שהתבואה הפקר, ושמא לא יצליחו לשמור את התבואה לצורך הקרבת העומר ושתי הלחם חודש נוסף, מפני העם המלקטים תבואה בשדות[40]. כמו כן, תוספת חודש ממשיכה את איסור עבודת קרקע על העם חודש נוסף[41].

סדר העיבור: נחלקו תנאים בשאלה, כמה מחכמי הסנהדרין נדרשים להשתתף בקביעת עיבור השנה. יש אומרים שדי בשלושה מחכמי הסנהדרין[42], ויש אומרים, שתחילת הדיון מתקיימת בשלושה, בחמשה - נושאים ונותנים, וגומרים את הדבר – בשבעה. ואם עיברו בשלושה - מעוברת, וכך הלכה[43]. מכל מקום נשיא הסנהדרין צריך להיות עמהם, ולפחות להביע את הסכמתו להחלטתם[44]. הלכה היא, שאין מעברים את השנה אלא במעמד החכמים שהוזמנו לכך מבעוד יום, שכן נושא העיבור קשור לתחומים שונים בתורה, ולכן ממנה הנשיא את החכמים המומחים לדבר[45], ואם הסכימו הרוב לעבר את השנה - מעוברת[46]. אין מושיבים לעיבור השנה לא מלך ולא כהן גדול - שמא יערבו שיקולים זרים בהחלטתם. לא מלך - שמא יערב שיקולים צבאיים או כספיים בהחלטה, ולא כהן גדול - שמא תיטה דעתו שלא לעבר - כדי שלא יבוא תשרי בימי הקור ותקשה עליו הטבילה ביום הכיפורים[47]. ורשאים בית הדין לחשב ולקבוע בדעתם מראש על עיבור השנים הבאות, אבל אין מכריזים - 'שנה זו מעוברת' אלא בחודש אדר. ובשעת הדחק מודיעים על העיבור מיד אחרי ראש השנה, אבל לא קודם[48]. הלכה היא, שאם הגיע יום שלושים באדר ולא עיברו את השנה - שוב אין מעברים אותה, מפני שאותו היום ראוי להיות ניסן[49]. בדבר זה טעה חזקיה המלך ובית דינו כשעיברו את השנה[50] מן הסיבות דלעיל, עם זאת אם עיברו את השנה - מעוברת[51]. לאחר שעיברו את השנה כותבים איגרות בשם נשיא הסנהדרין לכל המקומות הרחוקים, ומודיעים להם על עיבור השנה ועל הסיבות שבגללן עיברו את השנה[52].

עיבור שנה רק בארץ ישראל: אין מעברים את השנה אלא בית דין הגדול שבירושלים, או בית דין סמוכים שבארץ ישראל שנתנו להם סנהדרין הגדולה רשות[53]. וכשאין סנהדרין בארץ ישראל אין מעברים את השנים אלא על פי החשבון שנקבע בסוף תקופת חכמי התלמוד[54].

מדברי חז"ל

עיבור השנה במזומנין לה

"אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. מעשה ברבן גמליאל, שאמר: השכימו לי שבעה לעלייה, השכים - ומצא שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות? - ירד! עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו: שב בני, שב, ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה". ולא שמואל הקטן היה, אלא אדם אחר שעלה שלא ברשות, ומפני בושתו נטל שמואל הקטן את האשמה על עצמו (סנהדרין י, ב).

---

[1] תוספתא פרה א, ו; ראש השנה ו, ב; ערכין לא, ב; רמב"ם קידוש החודש ו, ד; ט, א.

[2] רמב"ם קידוש החודש ו, ד; ט, א.

[3] ראה ערכין ט, ב; רמב"ם שם א, ב.

[4] ערכין שם; סנהדרין יא, א; רמב"ם שם.

[5] סנהדרין יא, ב.

[6] דברים טז, א; ספרי שם; ראש השנה כא, א; סנהדרין יג, ב; רמב"ם שם.

[7] סנהדרין יב, א; רמב"ם שם ד, א.

[8] רמב"ם שם.

[9] המושג 'תקופה' בהלכה, עניינו, חלוקת שנת החמה שהם עונות השנה המשתנות לפי מזג האויר. ה'תקופות' קרויות על שם חודש תחילתן: 'תקופת תשרי', שעניינה הסתו, תקופת טבת, שעניינה החורף, תקופת ניסן היא תקופת האביב, ותקופת תמוז היא תקופת הקיץ. התקופות נזכרות בתלמוד (מסכת עירובין דף נו ועוד). כל 'תקופה' נמשכת תשעים ואחד יום ושבע וחצי שעות לערך.

[10] סנהדרין יא, ב; רמב"ם שם ד, ב.

[11] "היא השעה והחלק שתיכנס בו השמש לתחילת מזל טלה", רמב"ם שם ט, ג. תקופת ניסן חלה ב-21 במרס למניינם.

[12] דברים טז, א; סנהדרין יא, ב; יג, א; רמב"ם שם ד, ב. וראה רש"י סנהדרין יא, ב ד"ה ועל התקופה שגם על תקופת תשרי מעברים את השנה.

[13] רמב"ם שם וכרבן שמעון בן גמליאל, וכן בפרקי רבי אליעזר פרק ז כדבריו.

[14] סנהדרין יא, ב.

[15] רש"י שם ד"ה על האביב.

[16] רמב"ם שם ד, ג.

[17] הכוונה היא לפריחה המופיעה על העצים בשבט – אדר; ראה רמב"ם שם; וכן רש"י שם ד"ה ועל פירות האילן, שיש להם לחשב גם את הפירות העתידים לצמוח בחג השבועות.

[18] סנהדרין יא, ב; רמב"ם שם.

[19] רמב"ם שם; רש"י סנהדרין שם ד"ה על האביב בפירוש השני, אך ראה שם שרש"י דחה פירוש זה.

[20] סנהדרין שם; רמב"ם שם ד, ג.

[21] רש"י סנהדרין יא, ב ד"ה ועל פירות האילן, אך הרמב"ם לא הביא טעם זה.

[22] תנא קמא בסנהדרין שם.

[23] רמב"ם שם ד, ב- ג.

[24] ירושלמי סנהדרין א, א.

[25] ויקרא כג, ב.

[26] ירושלמי סנהדרין א, ב.

[27] סנהדרין יא, א; רמב"ם שם ד, ה.

[28] סנהדרין שם; רמב"ם שם ד, ז.

[29] סנהדרין יב, ב לדעת תנא קמא.

[30] דברי הימים ב ל, יח.

[31] סנהדרין שם. וראה הלכות ביאת מקדש ד, יח.

[32] סנהדרין שם וכדעת ר' יהודה.

[33] סנהדרין שם. ראה רמב"ם הלכות ביאת מקדש ד, יז.

[34] סנהדרין שם כדעת ר' שמעון.

[35] רמב"ם הלכות קידוש החודש ד, ו; הלכות ביאת מקדש ד, יז; וראה בדברי פרשני הרמב"ם.

[36] סנהדרין יא, א; רמב"ם שם ד, ו.

[37] סנהדרין יא, ב; רמב"ם שם ד, טו.

[38] סנהדרין יב, א; ירושלמי שקלים פ"א ה"ב; רמב"ם שם. אך ברמב"ם השמיט 'מוצאי שביעית'.

[39] סנהדרין יב, א; רמב"ם שם.

[40] רמב"ם שם. וראה רמב"ם הלכות שקלים ד, ה שבכל שנת שביעית שוכרים בית דין שומרים מקצת הספיחים כדי להביא מהם עומר ושתי הלחם.

[41] רש"י סנהדרין שם ד"ה לא בשביעית.

[42] סנהדרין ב, א; י, ב כתנא קמא.

[43] סנהדרין שם כרבן שמעון בן גמליאל; רמב"ם קידוש החודש ד, ט - י; רמב"ם סנהדרין ה, ז.

[44] סנהדרין יא, א; רמב"ם קידוש החודש ד, י; ד, יב.

[45] סנהדרין י ,ב; רמב"ם שם ד, ט.

[46] סנהדרין שם; רמב"ם שם ד, י.

[47] סנהדרין יח, ב; רמב"ם שם ד, יא.

[48] סנהדרין יב, א; רמב"ם שם ד, יג.

[49] סנהדרין יב, ב; ברכות י, ב; רמב"ם שם ד, יד.

[50] סנהדרין שם; ברכות שם; רמב"ם ביאת מקדש ד, יח.

[51] סנהדרין שם; רמב"ם קידוש החודש ד, יד.

[52] סנהדרין יא, ב; רמב"ם שם ד, יז.

[53] מכילתא בא סוף פרשה ב ושם הלשון "אלא בבית דין הגדול שבירושלים"; ברכות סג, ב; רמב"ם שם ה, א.

[54] רמב"ם שם ה, א-ג.