עולת ראייה
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 7 דקות
עולת ראייה: קרבן שמביא אדם לעזרה כשבא להיראות לפני ה' ברגלים.
נאמר בתורה: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך"[1]. מכאן למדו חז"ל שיש שתי מצוות עשה בעניין ה'ראייה': האחת: אדם מישראל צריך לבוא ולהיראות בעזרה ביום טוב ראשון של הרגל. השניה: להביא עמו קרבן עולה מן הבהמה או מן העוף[2]. אדם שקיים ראיית פנים בעזרה, אך לא הביא עולת ראייה במשך כל החג, ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר: "לא יראו פני ריקם"[3].
הקרבן בא מן הבהמות ומן העופות: כתבו הראשונים: "שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים, ואלו הן: 'הראייה' שנאמר יראה כל זכורך... הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה"[4]. וכן כתבו כמה מן האחרונים, והביאו ראיה ממעשה רב: מעשה ברבן גמליאל שכתב לבני הגולה: מודיעים אנחנו לכם שהגוזלים [לעולת ראיה] קטנים, וזמן האביב טרם הגיע, ונראה בעינינו להוסיף שלושים יום על השנה, כדי שיהיו מספיק גוזלים וכבשים לעולת ראיה ברגל של פסח.
מי חייב במצוה: עולת ראיה היא מצות עשה שהזמן גרמא, ולכן מצוה זו מוטלת על הגברים בלבד, והנשים פטורות ממנה. סיבה נוספת לפטור את הנשים נלמדת מן הפסוק: "יראה כל זכורך" – להוציא את הנשים. גם העבדים פטורים ממצווה זו, שכן, כל המצוות שהנשים פטורות מהן – גם העבדים פטורים מהן. עוד דרשו חז"ל: "'בבוא כל ישראל' - להוציא את העבדים"[5]. מבין הגברים החייבים בעולת ראיה מנו חכמים שמונה סוגי אנשים הפטורים מקרבן זה, מסיבות שונות, יש הפטורים מן התורה ויש שחכמים למדו את הפטור שלהם מפסוקים שונים, וכדלהלן[6]:
א. חרש - אף על פי שמדבר, ואפילו חרש באוזן אחת - פטור, שנאמר: "למען ישמעו" - להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה.
ב. סומא – אפילו בעין אחת - פטור, שנאמר: "'בבוא כל ישראל לראות' - כשם שהן באין להראות לפני ה' - כך הם באים לראות את הדר קדשו ובית שכינתו, להוציא סומא שאינו רואה, ואפילו נסמית עינו האחת, שהרי אין ראייתו שלימה"[7].
ג. חיגר, חולה, זקן וענוג – שנאמר: "בעלותך ליראות את פני ה'" - מי שיכול לעלות ברגליו חייב בקרבן, להוציא חיגר, ואפילו ברגל אחת, חולה, זקן, וענוג, כלומר, אדם רך שההליכה קשה עליו עד מאד. חיגר וסומא שהיו במצב זה ביום הראשון פטורים מן הראייה', ואפילו נתרפאו ביום השני של הרגל – פטורים, כיוון ששאר ימי החג הם תשלומים בלבד ליום הראשון, וביום החיוב היו פטורים[8].
ד. אילם – אף על פי ששומע - פטור, שנאמר: "ולמען ילמדו" - להוציא מי שאינו מדבר, שכל מי שמצווה ללמוד מצווה ללמד, והאילם אינו יכול ללמד!
ה. טומטום ואנדרוגינוס – פטורים מפני שהם ספק אשה.
ו. מי שחציו עבד וחציו בן חורין - פטור מפני צד עבדות שבו.
ז.טמא וערל - הטמא אינו ראוי לבוא למקדש, והערל מאוס כטמא. מי שהיה טמא בליל יום טוב ראשון – פטור, אף על פי שלמחרת, ביום טוב ראשון עצמו כבר טהור, שכן בכניסת החג נפסל, ונפטר מכל ימי החג. אולם אם היה טהור בלילה, ונטמא במהלך היום הראשון – חייב להביא ראייתו בשאר ימי החג, שכן בכניסת החג היה טהור, "והרי זה חייב להביא חגיגתו וראייתו בתוך ימי הרגל כשיטהר"[9].
ח. שוטה וקטן – פטורים, מפני שאין בהם דעת. מצינו דעה בירושלמי, שהקטן חייב בראייה. לדעה זו, מה שכתוב במשנה - "הכל חייבין בראייה", הכוונה היא, שאמנם קטן פטור מקרבן, אך - "בראיית פנים - אפילו קטן חייב", ולמדו זאת מן הפסוק - "הקהל את העם האנשים והנשים והטף"[10]. מאידך, שיטת הבבלי היא, שעליית הקטן לרגל היא מטעם חינוך למצוות, לשיטה זו, אם הקטן יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות להר הבית כשהוא הולך על רגליו – אביו חייב לחנכו למצווה זו ולהיראות במקדש ביחד איתו[11].
עולת ראיה - מן הבהמה ומן העוף
בציור נראים עולי רגל העושים דרכם למקדש, ומביאים עמם עולת ראייה. יש מהם שמביאים עולה מן הבהמה, כבש או עז, ויש מהם שמביאים עוף לעולת ראייה - כשיטת הרמב"ם - ראה את עולה הרגל בציור מימין, הנושא עוף על ראשו.
זמן הבאת ראייה - והתשלומין: מצוה מן המובחר להביא את עולת הראיה כבר ביום הראשון של החג, וכל המאחר הרי זה מגונה[12]. מי שלא הקריב ביום טוב ראשון של חג, מקריב בשאר ימי החג[13], שנאמר: "שבעת ימים תחוג לה'"[14], ומכאן למדו חז"ל, שכל ימי החג הם תשלומים ליום הראשון[15]. בחג הסוכות מקריבים עולת ראיה כתשלומין אף בשמיני עצרת, שכן, למרות שהעצרת חג בפני עצמו, לעניין תשלומין נחשב כחלק מחג הסוכות[16]. מי שלא הביא עולת ראיה בחג השבועות - יש לו תשלומים כל ששת הימים שאחר החג[17].
בשבת ובטומאה: עולת ראיה אינה דוחה את השבת ואינה דוחה את הטומאה, מפני שאין לה זמן קבוע, שהרי הקרבת הקרבן יכולה להיעשות גם אחרי היום הראשון של החג, כאמור לעיל[18].
דין סמיכת ידיים על עולת ראיה: בדברי חז"ל מבואר, שהתעוררה מחלוקת בין חכמי ישראל, ונמשכה דורות בשאלה: האם הבעלים של הקרבן צריך לסמוך את ידיו עליו? זו לשון המשנה[19]: "יוסף בן יועזר אומר: שלא לסמוך, יוסף בן יוחנן אומר: לסמוך..." בגמרא מבואר, שהיסוד למחלוקת החכמים נעוץ בשאלה, האם גוזרים בעניין זה 'שבות', ומדמים זאת לאיסור רכיבה על גבי בהמה או לא?[20] להלכה פסקו הראשונים שאין בזה איסור 'שבות', לפיכך יש סמיכה בעולת ראיה. הלכה זו מתייחסת לבהמה בלבד, מאידך, אדם שהביא עוף לעולתו אינו סומך ידיו על העוף, שכן אין דין סמיכה בעוף[21]. עוד מובא להלכה, שהסמיכה צריכה להיות בכל הכוח[22].
סמיכה על ידי אשה: הלכה היא, שאין סמיכה בנשים, כדברי הגמרא: "'דבר אל בני ישראל... וסמך' - בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות'". וכתבו הראשונים להלכה: "הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן ועבד ואשה... 'וסמך ידו' - לא יד אשתו"[23]. עם זאת, כשאשה מבקשת לסמוך על קרבן שהביאה, יש מקום להקל, וכמבואר בגמרא, שאירע שנשים רצו לסמוך והתירו להן, וכלשון חז"ל: "סח לי אבא אלעזר: פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים, וסמכו עליו נשים. לא מפני שסמיכה בנשים - אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים"[24]. כאשר מתקיימת 'סמיכה' על הקרבן על ידי אשה, הדבר נעשה בעזרת נשים*[25].
אשתו של יונה הנביא מביאה עולת ראייה
בציור נראית אשתו של יונה הנביא כשהיא מביאה עולת ראיה למקדש. חכמי ישראל נראים מתווכחים ותמהים, שכן אשה פטורה מקרבן ראייה. להלכה קובעים רבים מן הראשונים שאשה רשאית להביא עולת ראייה.
שווי הקרבן: אמרו חז"ל במשנה: "אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והביכורים והראיון", כלומר, מן התורה, אין שיעור לשווי הבהמה המוקרבת לעולת ראיה, וניתן להביא גם בהמה שמחירה זול[26]. עם זאת, קבעו חז"ל גדרים ועקרונות לשווי עולת הראיה, זאת, לפי מצבו הכלכלי של האדם. זה לשון המשנה: "מי שיש לו [בני בית] אוכלים מרובים ונכסים מועטים - מביא שלמים מרובים ועולות מועטות. נכסים מרובים ואוכלין מועטין - מביא עולות מרובות ושלמים מועטין... זה וזה מרובים - על זה נאמר: 'איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך'"[27]. נמצא, שמי שבני ביתו מרובים וצריך להאכיל בחג הרבה נפשות, ונכסיו מועטים - יביא בהמה גדולה לשלמי החגיגה, וממנה יאכלו בני ביתו, ואילו לעולת הראיה יביא קרבן זול. אם גם בני ביתו רבים וגם נכסיו רבים – יקנה קרבנות בעין יפה כמתנת ה' אשר נתן לו. נחלקו חכמים בשאלה, מהו השווי המיזערי של עולת הראיה, שאין לאדם לפחות ממנו, וזאת במקרה שגם בני ביתו וגם נכסיו של האדם מועטים: בית הלל אומרים: מעה כסף, ובית שמאי אומרים שתי מעות כסף. להלכה פסקו הראשונים כדעת בית הלל, שלא ניתן לקנות בהמה בפחות ממעה כסף[28]. הלכה היא, ש"עולת ראייה אינה באה אלא מן החולין", ולא מכספי מעשר שני[29].
מן המחקר
שיעור 'מעה כסף' לאיזה קרבן נאמר - לבהמה או לעוף?
הלכה היא, שאין לקנות קרבן לעולת ראיה בפחות ממעה כסף. מחיר זה מעורר תמיהה שהוא מחיר נמוך, שכן מדברי חז"ל מתברר שמחירו הממוצע של כבש גבוה ממה שקבעו בית הלל ובית שמאי. כך מצינו במשנה במנחות (יג, ח): "[הרי עלי] כבש - יביא הוא ונסכיו בסלע". מחיר הנסכים הוא כמעט שש מעות[30], כך שמחירו הממוצע של כבש הוא כשמונה עשרה מעות - פי שמונה עשרה מן השיעור שקבע הלל לקניין עולת ראיה. נמצא, שהפער בין המחיר שקבע הלל לעולת ראיה, הוא גדול לעומת דברי המשנה במנחות. לפתרון השאלה כתבו האחרונים, שכוונת בית הלל ובית שמאי במחיר שקבעו אינו לקניין בהמה, אלא לקניין עוף, שכן ניתן להביא עוף כקרבן לעולת ראיה! ואכן, במשנה בכריתות (א, ז) מתואר, שבימי רבן שמעון בן גמליאל היתה הפקעת מחירים לקיני העופות: "מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב", עמד רשב"ג ומנע את קניין העופות, וכתוצאה מהודעתו ירד מחירם, "ועמדו קינים בו ביום ברבעתיים", כלומר, שני קינים בשתי רביעיות דינר כסף. נמצא, שמחיר עוף באותו יום היה קצת פחות ממעה!
מעולם ההלכה
האם אשה רשאית להביא 'עולת ראייה'?
מדברי חז"ל נראה, שאשה רשאית להביא קרבן 'ראייה', כמובא בגמרא בעירובין (צו, א): "אשתו של יונה [הנביא] היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים". המאירי בעירובין מבהיר, שלא היתה זו 'ראיית פנים' בלבד אלא גם 'ראיית קרבן', וכלשונו שם: "אשתו של יונה היתה עולה לרגל ומביאה עולת ראיה". ומוסיף המאירי: "וכן בכל מצוות שנשים פטורות בהן, אם רצו לעשותן – עושות". נמצא, שאשה החפצה לקיים את מצות 'ראיית פנים' בעזרה, או לקיים מצות 'ראיית קרבן' – אף על פי שזו מצות עשה שהזמן גרמה והיא פטורה ממנה, רשאית, ומצוה היא בידה. מעשה עלייתה של אשת יונה לרגל מובא בכמה מקומות בדברי חז"ל, וכגון, בירושלמי ברכות (יד, ב) ובעירובין שם (נט, א) וכן במכילתא (פרשת בא יז) וכלשון הירושלמי והמכילתא שם: "אשתו של יונה היתה עולה לרגלים", ואכן בעלי התוספות בעירובין (צו, א. דבור המתחיל 'דילמא') רואים בעובדה זו לימוד הלכה למעשה, בהצביעם על עובדה זו כ'מעשה רב', שיש לקבלו כהלכה שאין עליה עוררין (ראה 'סידור המקדש לאם ולבת ישראל' עמ' 260).
[1] שמות כג, יז; שמות לד, כג; דברים טז, טז.
[2] חגיגה ז, א; רמב"ם חגיגה א, א; ספר המצוות לרמב"ם עשה נג; חינוך תפט. אמנם, יש מן הראשונים שחולקים וסוברים שעולת ראיה איננה באה מן העוף, וכדברי הגמרא בחגיגה ז, א. אולם כבר כתבו אחרונים רבים שלרמב"ם היתה גרסה אחרת בגמרא, יותר מדויקת, המתאימה למכילתא ומקורות נוספים, ועל כן פסקו להלכה כשיטתו, שניתן להביא עולת ראיה לא רק מן הבהמה אלא גם מן העוף (נזר הקודש, מרכבת המשנה, ועוד).
[3] סמ"ג לאוין שס. רמב"ם חגיגה א, א.
[4] רמב"ם חגיגה א, א. וכן ברמב"ם קידוש החודש ד, ז. וכן בחינוך תפט. וכן באור שמח חגיגה א, א.
[5] חגיגה ב, א. רמב"ם חגיגה ב, א.
[6] שם.
[7] רמב"ם חגיגה ב, א.
[8] רמב"ם חגיגה ב, ה.
[9] רמב"ם חגיגה ב, ה.
[10] ירושלמי חגיגה א, א.
[11] חגיגה ב, א; רמב"ם שם ב, ג.
[12] חגיגה ט, א. רמב"ם שם.
[13] חגיגה ט, א. רמב"ם חגיגה א, ד.
[14] דברים טז, טו.
[15] חגיגה ט, א. רמב"ם חגיגה א, ד.
[16] רמב"ם חגיגה א, ד.
[17] חגיגה יז, ב. רמב"ם חגיגה א, ז.
[18] פסחים עו, ב. רמב"ם חגיגה א, ח.
[19] חגיגה טז,א.
[20] חגיגה טז,ב, וברש"י שם ד"ה אינה אלא.
[21] רמב"ם מעשה הקרבנות ג, ז.
[22] חגיגה טז, א. רמב"ם חגיגה א, ט. והעניין תלוי במחלוקת תנאים.
[23] רמב"ם מעשה הקרבנות ג, ח.
[24] חגיגה טז, ב.
[25] חגיגה שם.
[26] משנה פאה א, א.
[27] חגיגה ח, ב; דברים טז.
[28] חגיגה ז, א. רמב"ם חגיגה א, ב.
[29] רמב"ם חגיגה ב, ח.
[30] נסכי כבש הם רביעית ההין יין - כ- 1035 סמ"ק לגר"ח נאה - וכן עשירית האיפה סולת, שהיא כ- 2500 סמ"ק לגר"ח נאה. וכן רביעית ההין שמן. מחירם של אלו : יין – 100 פרוטות, סולת – 75 פרוטות, שמן – 8 פרוטות, סך הכל - 183 פרוטות שהם 5.7 מעות. ראה מאמרו של הרב יונתן אדלר ב'תחומין' כרך כג. נמצא, שמחיר הכבש הוא כ- 18.3 מעות.