עולת העומר

עולת העומר: הכבש הקרב כעולה יחד עם מנחת העומר בששה עשר בניסן.

נאמר בתורה: "ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה"[1]. מכאן שביום הנפת העומר - הוא היום השני של פסח, בט"ז ניסן, נצטוו ישראל להקריב כבש לעולה יחד עם מנחת העומר, זאת, בנוסף לקרבנות המוספים של פסח[2].

מהלכות הקרבת העולה: הקרבת העומר קודמת לכבש העולה[3], וכבש העולה קרב לפני תמיד של בין הערביים[4]. זמן עולת העומר קבוע בתורה "למחרת השבת" - בששה עשר בניסן, לפיכך דוחה קרבן זה את השבת ואת הטומאה - ככל קרבן שזמנו קבוע[5]. נסכי עולת העומר מיוחדים: הסולת והשמן מרובים כנסכי איל, שני עשרונים סולת בלולים ברביעית ההין שמן, והיין, רביעית ההין, כנסכי כבש[6].

מעולם המחשבה

טעם המצוה

"יש להבדיל בקרבנות ציבור בין באים אחד בין באים שנים. הבדל כעין זה מבואר בפרשת חצוצרות (במדבר י, ג - ד): אם ביקשו לקרוא את הנשיאים והראשים - המייצגים את כלל האומה כיחידה אחת - היו תוקעים בחצוצרה אחת; אך אם ביקשו לקרוא את העדה [שבטי ישראל] על כל חבריה... היו תוקעים בשתי חצוצרות [להזעיק כל יחיד ויחיד]. כעין זה יש לומר גם ביחס לקרבנות ציבור. פר אחד, איל אחד, כבש אחד מבטאים את הכלל כיחידה אחת; ואילו שני פרים, שני אילים, שני כבשים הם ביטוי לכלל על כל פרטיו... על - פי זה יש לבאר את המשמעות של שני עשרונים סולת הנלווים לכבש האחד [המופיעים דווקא] בקרבן העומר. וזו המשמעות הרמוזה בהם: אל יהא כלל ישראל שרוי בעושר, שעה שיחידים סובלים חרפת רעב. אלא הכלל יתברך בעושרו, רק אם כל חבריו ערבים זה לזה: אם הובטח, שאין בו יחיד חסר לחם, וכל פרט שבכלל זכה ל'עשרון שלו' [ולמזונו ההכרחי אזי מביאים גם שמן ויין]. כנגד זה 'השמן והיין' [המבטאים עושר] הובטחו רק לכלל כיחידה אחת... 'כי לא - יחדל אביון מקרב הארץ'" (רש"ר הירש ויקרא כג, יב).

קציר העומר

בציור נראה קציר עומר שעורים בעזרת מגל

---

[1] ויקרא כג, יב.

[2] רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ז, ג.

[3] הוריות יג, ב; רמב"ם שם ט, ט.

[4] רמב"ם שם ז, יב.

[5] תמורה יד, א; רמב"ם שם ז, ד.

[6] ויקרא כג, יג; רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות ב, ה.