פיגול

פיגול: בשר קרבן שנפסל, על ידי מחשבת פסול, על ידי הכהן המקריב, ופוסלת את הקרבן מהקרבה ומאכילה.

נאמר בתורה בפרשת שלמים: "ואם האכֹל ייאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי – לא יירצה, המקריב אותו - לא ייחשב לו, פיגול יהיה, והנפש האוכלת ממנו – עוונה תשא"[1], ומבואר בדברי חז"ל, שכוונת הפסוק

לכל קרבן, שנעשה על ידי כהן במחשבה הפוסלת מבחינת ההלכה, שהאוכל בשר זה חייב כרת[2].

איסור אכילת הפיגול: אסור לאכול פיגול, ככל שאר פסולי המוקדשין[3]. האוכל מן הפיגול כזית במזיד – אפילו בתוך זמנו[4] – חייב כרת, שנאמר: "והנפש האוכלת ממנו – עוונה תשא". נשיאת העוון האמורה כאן היא כרת[5], לעומת זאת, אם אכל ממנו בשוגג – חייב חטאת[6]. מה שאין כן בשאר מחשבות פוסלות, שאינן עושות את הזבח פיגול, שהאוכל מן הזבח שנפסל על ידן אינו חייב כרת או חטאת[7].

עירוב מחשבות – פוסל ואינו מפגל: אם עירב בזבח אחד 'מחשבת חוץ לזמנו' ומחשבה פוסלת אחרת – הזבח פסול ואינו פיגול. ממילא האוכל מבשר קרבן זה אינו חייב כרת. הפסול האמור חל, כאשר עירב שתי המחשבות בשתי עבודות, וכגון, שה'שחיטה' נעשית ב'מחשבת חוץ לזמנו', ו'קבלת הדם' נעשית ב'מחשבת חוץ למקומו', וכך גם ב'מחשבת שינוי השם'[8]. כך גם אם עירב שתי מחשבות בעבודה אחת, וכגון, ששחט, וחשב בעת השחיטה לאכול כזית מבשר הזבח 'חוץ לזמנו', וכזית אחר – 'חוץ למקומו'[9], בכל המקרים הללו אין הזבח בגדר 'פיגול' אלא בגדר 'פסול'.

חיוב כרת – באכילת חלק הקרבן שיש לו מתירים: אין חייבים כרת על אכילת פיגול אלא באכילת דברים שיש להם מתירים, היינו, בחלקים בקרבן, שדבר אחר מתיר אותם לאכילת האדם, או להקטרה על המזבח. כגון, אם אכל את בשר הזבחים, שהדם מתיר אותם לאכילה חייב כרת. כמו כן אם אכל איברי עולה המוקטרת כולה באש המזבח, שזריקת הדם מתירה אותם להקטרה – חייב כרת. כך גם אם אכל שיירי קרבן מנחה שהקומץ מתיר אותם לאכילה – אף כאן חייב כרת. לעומת זאת, אדם האוכל דברים שאין להם מתירים, כגון, האוכל את קומץ המנחה והלבונה שלה העולים באש המזבח – אינו חייב כרת, אלא עובר על איסור לאו של אכילת פסולי המוקדשים[10].

כהן המקריב במחשבת פיגול – עובר בלאו: כתבו הראשונים: "מענין המצוה מה שאמרו [חכמים] גם כן, שהמקריב המחשב מחשבת פיגול [כהן זה] עובר בלאו. שנאמר: 'לא יחשב לו' [כלומר, אסור לו לכהן להעלות מחשבת פסול בעת ההקרבה] ומפי השמועה למדנו, שבכלל זה אזהרה [לכהן] המקריב שלא יחשוב מחשבת פיגול... [ועובר על] מה שכתוב... 'כל מום לא יהיה בו', ודרשו זכרונם לברכה... לאו למטיל מום בקדשים... וזה הענין גם כן של [כהן] מחשב פסול - כעין המטיל מום הוא נחשב... ומכל מקום אינו לוקה על זה, לפי שאין בו מעשה אלא מחשבה בלבד[11].

מדיני הפיגול: כהן שפיגל את הזבח במזיד – חייב לשלם לבעל הזבח על הנזק שגרם לו, ואם פיגל בשוגג – פטור מלשלם[12]. גזרו חכמים שהפיגול מטמא את הידיים של הנוגע בו[13], כדי להרתיע את הכהנים מלפגל את הזבחים[14]. מצוה לשרוף את הפיגול, כשאר פסולי המוקדשין[15].

---

[1] ויקרא ז, יח.

[2] עיין בערכים 'מחשבת חוץ למקומו', 'מחשבת חוץ לזמנו', 'מחשבה בקדשים'.

[3] רמב"ם פסולי המוקדשין יח, ג. וראה שם ה"י אזהרה נוספת בפיגול ונותר.

[4] רש"י ויקרא שם, ובזבחים כז, ב ד"ה פיגול.

[5] כריתות ה, א.

[6] זבחים שם. משנה בכריתות ב, א. רמב"ם שם יח, ו.

[7] עיין זבחים שם, לגבי מחשבת חוץ למקומו.

[8] בקרבנות שמחשבה זו פוסלת בהם, ע"ע מחשבת שינוי השם.

[9] משנה זבחים כט, ב, כחכמים ושלא כרבי יהודה שם הסובר שהולכים אחר המחשבה הראשונה, וראה בגמרא שם, שלרבי יוחנן הרישא של המשנה מדברת בשתי עבודות והסיפא בעבודה אחת, ולאילפא המשנה כולה מדברת בשתי עבודות, אבל בעבודה אחת גם רבי יהודה מודה שהקרבן פסול ואינו פיגול. רמב"ם שם טז, א - ב.

[10] משנה בזבחים מב, ב - מג, א. רמב"ם פסולי המוקדשין יח, ז.

[11] ספר החינוך מצוה קמד.

[12] משנה בגיטין נד, ב. רמב"ם חובל ומזיק ז, ד.

[13] משנה בפסחים קכ, ב. רמב"ם שאר אבות הטומאות ח, ג.

[14] פסחים קכא, א: משום חשדי כהונה, וראה רש"י ורשב"ם שם.

[15] משנה בתמורה לג, ב. רמב"ם פסולי המוקדשין יט, א.