פטר חמור

פטר חמור: חמור בכור לאמו, שהוא נפדה בשה ופדיונו ניתן לכהן.

אדם שנולד לו חמור בביתו, והוא בכור לאמו, מצוה עליו לפדות את החמור בשה, שנאמר: "וכל פטר חמור תפדה בשה"[1]. לאחר הפדיון נותן את השה לכהן[2]. מתנה זו היא אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה הניתנות לכהן[3]. מוני המצוות מנו שתי מצוות נפרדות במצוה זו: האחת – "נצטוינו לפדות פטר חמור בשה"[4], והשניה – "נצטוינו בעריפת פטר חמור - אם אינו רוצה [הבעלים] לפדותו"[5].

פטר חמור שלא נפדה: אדם שאין בדעתו לפדות את החמור בשה, חייב לערוף את החמור, היינו לחתוך את ראשו בסכין מעורפו, שנאמר: "ואם לא תפדה - וערפתו"[6]. כיון שלא קיים אדם זה את המצוה, להחליף את החמור בשה, והפסיד את הכהן – יפסיד את ממונו[7].

מדיני המצוה: פטר חמור הוא מהמתנות שניתנות לכהן 'בגבולים', כלומר אין מעלים את השה שנפדה למקדש, ולפיכך ניתן השה לכהנים בכל מקום. השה שנפדה אינו ניתן אלא לזכרי כהונה[8], ודינו כחולין לכל דבר[9]. פטר חמור אסור בהנאה עד שייפדה[10], כמו כן אם ערפו את החמור – ייקבר, מפני שהוא אסור בהנאה[11]. הלכה היא, שכהנים ולויים פטורים ממצוות פטר חמור[12]. עוד אמרו חכמים, שמצוה לפדות פטר חמור בתוך שלושים יום ללידתו[13].

פטר חמור – סמוך לפדיונו

בתמונה נראה פטר חמור, כלומר בכור לאמו (עומדת מאחוריו). הוולד נראה ביום השלושים ללידתו, שהוא יום סיום הזמן שקבעו חכמים לפדיונו.

טעם המצוה

מצות פדיון פטר חמור בשה – כדי שיפנה הכהן את זמנו למקדש ולתלמוד תורה

טעמים שונים נאמרו להסברת המצוה; מדוע נתייחד בכור החמור משאר הבהמות למצוה זו? בדברי חז"ל מצינו, שכיון שהחמורים סייעו לבני ישראל בצאתם ממצרים, וכל אחד מישראל הוליך עמו חמורים טעונים מכספה וזהבה של מצרים, נמצא שיש לחמור חלק בניסי היציאה ולכן נתקדש[14]. עוד כתבו הראשונים, שמצות פדיון פטר חמור באה לחזק את זכרון יציאת מצרים – "כדי שיזכרו היהודים לעולם הנס שעשה להם האל ביציאת מצרים, שהרג כל בכוריהם שנמשלו לחמורים" (ספר החינוך, יב). יש מן הראשונים שהסבירו שעריפת פטר חמור, אינה קשורה ליציאת מצרים, ועיקרה - למנוע מבעל החמור להשתמש בו, ובכך יזדרז לפדותו, ולהביא את השה לבית הכהן (מורה נבוכים ג, לט). עוד כתבו האחרונים טעם נוסף על פי דברי הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, לט) שם הסביר שמטרת המתנות לכהן היא, כדי שיתמסר ללימוד התורה, ובלשונו: "עניין התרומה והמעשר כבר ביאר סיבתם – 'כי אין לו חלק ונחלה עמך'... כדי שיהיה זה השבט כולו מיוחד לעבודת השם ולידיעת התורה, ולא יתעסק; לא בחרישה ולא בזריעה, רק יהיה להשם לבד, כמו שאמר: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך'". נמצא, שאם היה הכהן מקבל חמורים מישראל היה פונה להובלת משאות ולעסקים, במקום לעסוק בעבודתו במקדש ולהקדיש זמנו לתלמוד תורה. לפיכך ציותה התורה לתת לכהן דווקא שה, זאת, לפרנסתו ולפרנסת לבני ביתו, וכך יפנה את זמנו לתפקידים שהועידה לו התורה.

עריפת פטר חמור – על שום מה?

יש המסבירים את טעם המצוה באופן שונה, שכן שאלת התם בהגדה של פסח נזכרת בתורה בשמות (יג, ז) בקשר לפדיון בכור, מצוה הבאה בהמשך לחג הפסח, ככתוב: "מצות יאכל את שבעת הימים... והיה כי יביאך ה'... כל פטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה – וערפתו". על כך באה שאלת התם: "והיה כי ישאלך בנך... מה זאת?" הווה אומר, הבן שואל בעקבות מאורע גדול שנגלה לנגד עיניו, כמתואר ברש"י: "'וערפתו' - עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו". מול מראה זה יסביר האב לבנו: דע לך! עריפה זו באה ללמד לקח חשוב: פרעה הקשה את ערפו - וסופו ש'נערף'. לכן מצווים ישראל לפדות את החמור בשה תמים שהיא בהמה תמימה, וישראל משולים לשה. והיה, אם לא ייפדה בשה - לערוף את החמור. זאת, לזכר היד החזקה שעשה ה' בפרעה, ככתוב (שמות יג, יד): "ואמרת אליו: בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים! ויהי כי הקשה פרעה לשולחנו [נערף] ויהרוג ה' כל בכור". עוד ילמד האדם את בנו לקח נוסף: דע! כי הדבר בא ללמד גם את ישראל, כי על האדם להזהר מלהקשות את ערפו ולעשות את רצון ה', כי זוהי תכונתו של אדם מישראל להכניע את עצמו לפני בורא עולם, ככתוב (דברים י, טז): "ועורפכם לא תקשו עוד".

---

[1] שמות יג, יג.

[2] במדבר יח, טו; רמב"ם ביכורים יב, ב.

[3] חולין קלג, ב. רמב"ם ביכורים א, טו.

[4] ספר המצוות לרמב"ם עשה פא

[5] ספר המצוות לרמב"ם עשה פב. מוני המצוות הולכים בעקבות הרמב"ם חוץ מרס"ג, בה"ג, וה'יראים' סימן קמא, המונים מצוה אחת בלבד.

[6] שמות שם.

[7] בכורות י, ב.

[8] רמב"ם שם א, י.

[9] רמב"ם ביכורים א, ז.

[10] בכורות ט,ב, כרבי יהודה. רמב"ם שם יב, ד.

[11] רמב"ם שם.

[12] משנה בבכורות ג, ב ושם יג, א. רמב"ם שם יב, יד.

[13] בכורות יג, א. רמב"ם שם יב, ו.

[14] בכורות ה, ב.