פיתוחי חותם

פיתוחי חותם: מלאכת חריטת אותיות על אבני החושן, האפוד, וציץ נזר הקודש.

בבניין המקדש וכליו שולבו אומניות ומלאכות מיוחדות, כגון: 'מעשה חרש', 'מעשה חושב', 'מעשה רוקם', ועוד. אחת מאומניות אלו היא מלאכת 'פיתוחי חותם', כשהכתב וצורת האותיות שעל אבני החושן, וכן אבני האפוד והציץ - נעשים בשיטת 'פיתוחי חותם'. לדעת רבים מן הפרשנים, חריטת האותיות באבני החושן והאפוד נעשית באופן ששמות השבטים משוקעים באבן. לדעת הכל חריטת האותיות על הציץ נעשית באופן שהמילים 'קודש לה' הנמצאות בחזיתו - בולטות. הן באשר לאבנים והן באשר לציץ, חריטת האותיות מוגדרת כ'פיתוחי חותם'.

'פיתוחי חותם' מהו? המושג 'פיתוחי חותם' מתפרש על ידי התרגום כ"כתב מפרש כגלף דעזקא"[1], כלומר, שהכתב, כלומר, האותיות – מגולפות. הגילוף עניינו הבלטה של אותיות או עיטורים. כך גם החותמת עשויה בדרך כלל באותיות בולטות, אך יש גם חותמת שאותיותיה שוקעות, וכגון מה שמובא בגמרא: "טבעת שיש עליה עבודה זרה, בזמן שהיא בולטת אסורה... אם היה חותמה שוקע אסור לחתום בה"[2]. אכן, יש מן הפרשנים שכתבו: "חרוצות האותיות בתוכן, כמו שחורצין חותמי טבעות, שהם לחתום אגרות"[3]. אגרות אלו נחתמו בשעוה או חימר, והאותיות הטביעו בחומר את שם השולח, וכך יצאה החתימה כשהיא בולטת בחומר. לאור האמור, כשאמרה התורה 'פיתוחי חותם' יש לברר בכל מקרה, אם מדובר בפיתוח לעומק, או בפיתוח שהוא תבליט.

'פיתוחי חותם' בציץ: המילים 'קודש לה'' שבציץ, צריכות להיכתב עליו באמצעות מלאכת 'פיתוחי חותם', ככתוב: "ועשית ציץ זהב טהור ופיתחת עליו פיתוחי חותם קדש לה'"[4]. בדברי חז"ל מבואר, שהכתב שבציץ צריך להיות בולט, וכדברי הגמרא: "לא היה כתבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב"[5]. כלומר, האומן חוקק את גוף האותיות מצידן האחורי מאחורי טס הזהב של הציץ, והאות הולכת ובולטת כלפי חוץ בחזית הציץ[6]. וכן כתבו הראשונים: "חופר את האותיות מאחוריו"[7], וכך כתבו ראשונים ואחרונים[8]. לעומת זאת, יש מן הראשונים שכתב, שגם אם הכתב שעל הציץ נעשה באופן שהכתב שוקע – הציץ כשר בדיעבד, שכן, גם כתב זה הריהו בגדר 'פיתוחי חותם'[9].

ציץ ובו אותיות העשויות 'פיתוחי חותם'

בתמונה נראה הציץ, כשהאותיות שבו נעשו בשיטה הכתובה ברמב"ם (כלי המקדש ט, א) כשהאותיות בולטות: "כיצד מעשה הציץ? - עושה טס של זהב - רחב שתי אצבעות... והאותיות בולטות בפניו. כיצד? - חופר את האותיות מאחוריו - והוא מדובק על השעוה [ומכה בקורנס] עד שבולט".

'פיתוחי חותם' – האם כתיבת האותיות מעכבת? בדברי חז"ל מצינו: "אבני שוהם ואבני מילואים... כתב שעל גביהם – מעכב זה את זה"[10]. הווה אומר, שאבני חושן ואפוד ללא שמות השבטים אינם נחשבים כבגד כהונה. אמנם מצינו מי שכתב, שבימי בית שני, כיון שלא היה להם שמיר לחרוט את שמות השבטים על האבנים, השאירו אותן בלא כתיבת השמות[11], אולם אין הדבר תואם את דברי חז"ל. אכן, להלכה כתבו הראשונים: "אורים ותומים שהיו בבית שני [היו בהם שמות השבטים] ולא היו משיבין ברוח הקדש, ולא היו נשאלין בהן… ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמונה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים"[12], זאת משום שהאבנים והכתב מעכבים. לפי המבואר בגמרא ובראשונים, הוסיפו לשמות השבטים תוספת, כדי שיהיו בחושן כל אותיות הא – ב; וכמובא להלכה: "מפתח על האבנים שמות השבטים כתולדותם ונמצא כותב על האודם – 'ראובן'... וכותב בתחילה למעלה מראובן – 'אברהם יצחק ויעקב', וכותב למטה מבנימין – 'שבטי יה' כדי שיהיו כל האותיות מצויות שם"[13]. לאור האמור דנו האחרונים בשאלה, האם חסרון שמות אלה פוסל את החושן? והגיעו למסקנה, שחיסרון זה אינו פוסל[14].

פיתוחי חותם באבני החושן והאפוד: כאמור, שמות השבטים שעל אבני החושן והאפוד צריכים להיכתב על האבנים באמצעות מלאכת 'פיתוחי חותם', ככתוב: "והאבנים [של החושן] תהינה על שמות בני ישראל שתים עשרה על שמותם פיתוחי חותם איש על שמו תהינה"[15]. כך גם נאמר באבני האפוד: "ולקחת שתי אבני שהם... פיתוחי חותם תפתח את שתי האבנים על שמות בני ישראל"[16]. הגמרא דנה בצורת כתיבה זו, וזה לשונה: "אבנים הללו [אבני החושן] אין כותבין אותן בדיו, משום שנאמר: 'פתוחי חותם'", כלומר, הדיו הוא כתיבה בצבע ולא פיתוח באבן. כאמור לעיל דעת כמה מן הראשונים, שיש לחרוט ולחרוץ את האותיות בגוף האבן, ולכך התכוונה התורה במושג 'פיתוח'[17]. מאידך מצינו ראשונים שכתבו, שכאשר פיתחו את האותיות על האבנים, כתבו את האותיות כשהן בולטות, וזו כוונת הגמרא בשאלה - "'כיצד נעשית [על ידי האומן]?' ר' יוחנן אומר: האותיות היו בולטות [בשעת פיתוח אבני החושן]! והיה כתוב בהן – 'אברהם יצחק ויעקב', ו'שבטי ישורון' להשלים צד"י וטי"ת שלא היו בשמות השבטים"[18]. וכעין זה כתבו הפרשנים: "'פתוחי חותם איש על שמו תהיין לשני עשר שבט' - כיצד נעשית [כיצד נעשה פיתוח האותיות]? רבי יוחנן אומר: בולטות! ריש לקיש אומר מצטרפות. והרי לא כתוב צד"י? אמר רשב"י: 'אברהם יצחק ויעקב'"[19]. דומה שלכך התכוון הרמב"ם ביד החזקה, שכן, בענין אותיות הציץ כתב: "כיצד מעשה הציץ? עושה טס של זהב… וכותב עליו שני שיטין 'קדש לה''… והאותיות בולטות בפניו"[20]. ונראית דעתו שסבר כך גם בעניין האותיות שבחושן שהיו בולטות מעל האבן. שכתב: "כיצד שואלין?... ואומר השואל: אעלה או לא אעלה?... ומיד רוח הקדש לובש את הכהן ומביט בחושן, ורואה בו במראה הנבואה: 'עלה!' או – 'לא תעלה!' [והיכן רואה?] באותיות שבולטות מן החושן כנגד פניו"[21].

אבני השוהם – ושמות השבטים

בתמונה נראות שתי אבני השוהם, שעל כתפי הכהן הגדול. על פני האבנים נחרטו שמות השבטים על פי שיטת רבי חנינא בן גמליאל וההלכה ברמב"ם. באופן זה נחלקו השבטים באופן, שעשרים וחמש אותיות נרשמו מימין על הכתף האחת, ועשרים וחמש אותיות נרשמו על הכתף השנייה. זאת, לקיום הפסוק 'במילואותם'.

האם אבני החושן צריכות להקבע בשלמותן? בעניין אבני החושן נאמר בתורה: "ומלאת בו מלואת אבן ארבעה טורים אבן... משובצים זהב יהיו במילואותם"[22]. המושג 'במילואותם' מתפרש בכמה מובנים: האחד: מילוי האבנים בתוך משבצת הזהב. כך אכן פירשו כמה מן הראשונים: "'מילואים' - על שם שעושין להן בזהב מושב, כמין גומה, ונותנין האבן שם למלאות הגומה, קרויים – 'אבני מילואים'"[23]. לשיטה זו 'פיתוחי חותם' עניינו, חריטה באיזמל על האבן את השבט. לעומת האמור יש מן הפרשנים שפירש, שיהיו האבנים שלימות ומלאות, כפי שנלקחו מן הטבע, ובלשונו: "שנבראו כך!... ולא תהיינה אבני גזית, שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהן כלום", והוסיף: "לכן לא היה למשה רבינו עצה בהן זולתי בשמיר שהזכירו רבותינו. כמו שאמרו במסכת סוטה: 'מביא שמיר ומראה להן [לאבנים] והן נבקעין מאיליהן'"[24], לשיטה זו, 'פיתוחי חותם' 'מעשה חרש' באיזמל, מתקיים רק באבני האפוד, ואילו באבני החושן אין מתקיימת החריטה אלא בשמיר*[25].

דעה בתלמוד: אבני החושן מפותחות בשמיר: נחלקו חכמים בגמרא בעניין פיתוח האבנים בשמיר*; יש מי שסובר "שבו בנה שלמה את בית המקדש'[26], לשיטה זו אבני החושן ואבני המילואים פותחו על חרש אבן באיזמל. לעומת דעה זו קיימת דעה האומרת, ש"אבנים הללו [אבני החושן] אין כותבין אותן בדיו, משום שנאמר: 'פתוחי חותם', ואין מסרטין עליהם באיזמל, משום שנאמר: 'במלואותם' [כלומר, אבנים שלמות מן הטבע] אלא כותב עליהם בדיו, ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן - כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום"[27].

חריטת אבני החושן בהלכה: להלכה כתבו הראשונים, שיש לפתח את האבנים ב'מעשה חרש', כלומר, באיזמל ולא בשמיר, שכתבו: "כיצד מעשה החושן?... קובע בו ארבעה טורים של אבן המפורשים בתורה, כל אבן מהן מרובע… ומפתח על האבנים שמות השבטים 'כתולדותם'. ונמצא כותב - על האודם – ראובן, ועל ישפה – בנימין"[28]. ותמהו הפרשנים על הלכה זו, שהרי גמרא מפורשת קובעת, שחריטת האבנים תהיה בשמיר, ככתוב: "'משובצים זהב יהיו במילואותם"[29], כלומר, חובה להשאיר את האבן שלימה, ורק השמיר מבקע אותה ומשאיר אותה בשלימותה כתאנה שנסדקה? אולם למעשה מתברר מדברי חז"ל בירושלמי, שלדעת הכל לא נדרש השמיר בימי שלמה אלא לעניין בניין הבית, ולא לעניין אבני החושן והאפוד[30]. לאור האמור, נפסקה ההלכה, שאין צורך בשמיר לחריטה על אבני החושן[31]. לדעה זו בהלכה, המלה 'במלואותם' משמעותה, שיש לשמור את שמות ששה מן השבטים הרשומים על שתי אבני האפוד בשלמותם, דהיינו, להקפיד שבכל אבן ירשמו ששה שבטים, ומספר האותיות ימנה עשרים וחמש אותיות בכל אחת מאבני האפוד, ומקור הדברים בירושלמי[32]. חז"ל שם לומדים זאת מן המלה 'במלואותם': "כדי שיהו עשרים וחמשה [אותיות] מכאן, ועשרים וחמשה מכאן"[33]. הירושלמי לומד זאת מייתור הפסוק, והמלה 'במילואותם', לדעת חז"ל שם, אינה מלמדת על שלימות האבן[34], אלא על שלימות השמות, וכן על השלימות המספרית של האותיות, המגיעה לסך חמישים אותיות - עשרים וחמש מכל צד. וכך נפסק להלכה.

פיתוחי חותם – חותמת הרמב"ן

החותמות נודעו מימי קדם, והשתמשו בהן בענייני עסקים, בפקודות מלכים ובחתימת מקומות שמורים. חלק מן החותמות נעשו כשהאותיות שלהן שוקעות, ויש שנעשו כשהאותיות בולטות כבימינו. בתמונה נראית חותמת הרמב"ן כפי שנמצאה בעכו. כמו כן נראית החתימה בה, היוצרת תבליט בחומר רך - שעוה, חימר או חומרים אחרים.

מעולם המחקר

כתיבת שמות השבטים באמצעים חדשניים

שאלה: האם ניתן בימינו, עם התפתחות האמצעים הטכנולוגיים, לחרוט את שמות השבטים על אבני החושן והאפוד באמצעות קרן לייזר. האם מצות התורה היא לחרוט את האותיות דווקא על ידי 'מעשה חרש אבן', המגלף ומלטש את האבן בעזרת איזמל וכיוצא בכך, או שמא ניתן לחרוט את האבן באמצעים חדשניים של התקופה?

תשובה: עיקר כוונת התורה במה שאמרה 'מעשה חרש אבן', או 'מעשה חושב' ו'מעשה רוקם' וכד', כוונת הדברים היא, שהדבר ייעשה בידי אדם, ובידי אנשי מקצוע המיומנים לכך. עם זאת, יש מקום להידור מצוה, ולכן מצינו, ששלמה המלך השתמש בשמיר לסיתות אבני המקדש, כדי להמנע ככל האפשר ממגע ברזל בתוך תחומי הר הבית. כן מצינו, שחכמינו ז"ל מציינים, שמשה רבנו עשה את האבנים הנדרשות לבגדי הכהונה באמצעות שמיר (גיטין סח, א) זאת, כדי, שתישאר האבן בשלימותה ככל האפשר, והרי זה הידור מצוה, וכדברי חז"ל (סוטה מח, ב): "כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום". ממילא, גם באשר לשימוש באמצעים חדשניים לחריטה, כגון קרן לייזר; כל עוד שהליטוש והחריטה נעשים בידי אדם, והתוצאה יותר נאה ומדויקת, ומתקיים 'זה אלי ואנווהו' - העושה כן הרי זה משובח.

---

[1] תרגום אונקלוס שמות כח, א.

[2] תוספתא עבודה זרה ה, ב; וראה עבודה זרה מג, ב; ורש"י שם.

[3] רש"י שם, וכן פירש במסכת סוטה מח, ב, ד"ה 'פיתוחי חותם'. וראה את לשון הרמב"ן על אבני האפוד שמות כה, ז. וראה מלבי"ם שמות כח, יא; וראה אברבנאל שמות כח, א; ד"ה 'המעיל'.

[4] שמות כח, לו.

[5] גיטין יט, ב; על פי רש"י. וראה ילקוט שמעוני (תצוה רמז שפב) שם נאמר במפורש שמדובר בציץ, וכלשון הילקוט: 'ציץ - לא היה כתבו שוקע אלא בולט כדינר זהב'.

[6] גיטין יט, ב.

[7] רמב"ם כלי מקדש ט, ב.

[8] כגון הראב"ד שם: "מכה בדפוס צורת האותיות מאחוריו", ועוד. אמנם, דרך עשיית האות כפי שמתאר הראב"ד שונה במקצת מזו שמתאר הרמב"ם, אך כבר כתבו האחרונים, שאין פה מחלוקת מהותית, ואין שיטה אחת פוסלת את השנייה, כשלדעת שניהם כל דרך פעולה הדומה לכך הרי זה בגדר 'פיתוחי חותם', כשהעיקר הוא הבלטת האותיות החוצה; 'גט פשוט' ו'פרי חדש' על אבן העזר קכד,ה, וכן משמע מהסברו הראשון של הכס"מ שם. ועיין חתם סופר גיטין כ, א ד"ה לא.

[9] חידושי הלכות רשב"ץ גיטין כ, א ד"ה ת"ר.

[10] תוספתא מנחות ו, ו; עיין שם.

[11] בית הבחירה למאירי מסכת קידושין לא, א.

[12] רמב"ם בית הבחירה ד, א.

[13] רמב"ם כלי המקדש ט, ז.

[14] מנחת חינוך מצווה צט; חסדי דוד מנחות פ"ו ד"ה רקיקי, ועוד.

[15] שמות כח, כא.

[16] שמות כח, יא.

[17] ראה לעיל הערה 3.

[18] רבינו חננאל יומא עג, ב.

[19] וראה ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קנ; שם מנוסחת השאלה: "כיצד נעשות [האבנים]? רבי יוחנן אומר: בולטות!".

[20] כלי המקדש (ט, א.

[21] הלכות כלי המקדש י, יא. בדברי חז"ל והפרשנים ניתן להבין את הלשון במשמעויות שונות, וכגון, שהמושג 'בולטות' משמעו שהאותיות קופצות כנגד פניו של הכהן, וכך הבינו רבים מן הפרשנים. מאידך, כיון ששאלת הגמרא היא 'כיצד נעשית'? משתמע שהדיון בגמרא נסוב סביב פיתוח האבן על ידי 'חרש אבן', וממילא המילה 'בולטות' עניינה מלשון תבליט, שהאות בולטת מן האבן ולא שוקעת. מכאן הצורך להביא את דברי הראשונים כלשונם והבוחר יבחר.

[22] שמות כח, יז.

[23] רש"י שמות כה, ז; וכן רשב"ם שם; ועיין אבן עזרא הפירוש הקצר, שמות כה, ז.

[24] רמב"ן שמות כה, ז.

[25] עיין שם ברמב"ן.

[26] רבי יהודה במסכת סוטה מח, ב.

[27] דעת רבי נחמיה סוטה מח, ב.

[28] רמב"ם כלי המקדש ט, ו.

[29] משנה למלך כלי מקדש ט, ו.

[30] ירושלמי סוטה ט, יג; עיין שם, שלדעת רבי נחמיה, השמיר נדרש לבניין ביתו של שלמה. זאת, שלא כפי שדרשו חז"ל בתלמוד הבבלי, שהשמיר נדרש לעניין אבני החושן. וראה תוספתא סוטה טו, א; שהיא המקור לדברי הירושלמי, ושם שולל רבי נחמיה אפשרות, שהשמיר נדרש לאבני החושן.

[31] וראה רמב"ם בית הבחירה א, ח; שם פסק כרבי נחמיה בתוספתא, שהסיתות של האבנים נעשה מחות להר הבית. וראה פירוש המשנה לרמב"ם אבות ה, ה: "שמיר - הוא בעל חיים קטן, ינסר האבנים הגדולות בעוברו עליהן, ובו בנה שלמה המקדש", כלומר, השמיר אינו נדרש לאבני החושן.

[32] הלכה זו מובאת גם בסוטה מח ב; אך בלא הדרשה מן המלה 'במילאותם'.

[33] ירושלמי סוטה ז, ד.

[34] כדעת הרמב"ן.