פסכתר

פסכתר: כלי נחושת גדול ששימש להוצאת אפר הקרבנות.

נאמר בתורה: "ועשית סירותיו לדשנו"[1], ומתרגם אונקלוס, "סירותיו" – "פסכתריו"[2], מכאן שפסכתר הוא כלי המשמש להוצאת אפר הקרבנות מהמזבח. בדברי חז"ל מבואר, שהפסכתר היה עשוי נחושת, והכיל כמות של 'לתך', כלומר חמש עשרה סאים[3]. בנוסף לשימוש העיקרי שבו, היו הכהנים משתמשים במכסה של הפסכתר לשימושים אחרים במקדש. עוד מצינו, שהפסכתר שימש גם במשכן, בעת מסעותיו במדבר, לכיסוי אש התמיד, כדי שלא תכבהו הרוח בשעת המסע[4].

שימושו העיקרי של הפסכתר - הוצאת הדשן: מצוה מן התורה לנקות לעיתים מזומנות את הדשן המצטבר על המזבח, ולהוציאו אל מקום טהור מחוץ לירושלים, ככתוב: "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור"[5]. הוצאת הדשן נעשתה באמצעות הפסכתר, היינו, כלי גדול המכיל את כמויות האפר המצטברות על גבי המזבח. יש אומרים שהוצאת הדשן היתה מתקיימת כל יום[6], ויש הסוברים שאין חובה להוציא הדשן כל יום אלא בשעת הצורך[7]. ברגלים לא היו מוציאים את ערמת הדשן אלא משאירים אותה על גבי המזבח.

צורת הפסכתר: במשנה מבואר, שלפסכתר יש שתי שרשראות, המחוברות לשתי קצותיו. בשעת הורדת הפסכתר עם אפר הקרבנות על הכבש, היה כהן אחד העומד בגג המזבח, אוחז בשרשרת אחת, ומשלשל אט אט את הפסכתר. בשרשרת השנייה, היה אוחז הכהן היורד בכבש – כך שהורדת האפר נעשתה בזהירות, כדי שלא ייפגם המזבח, ובאופן שהאפר לא יישפך תוך כדי הירידה על כבש המזבח. את הפסכתר ואפר הקרבנות שבתוכו היו מוציאים אל מחוץ לירושלים, אל מקום שהדשן לא היה מתפזר ממנו[8].

הפסכתר לפרטיו

בתמונה נראה הפסכתר כפי שהוכן ב'מכון המקדש'. השלשלאות נועדו להחזקת הפסכתר בעת שמורידים את הדשן מעל המזבח. המכסה נועד לכסות את הדשן, אך היו לו תפקידים נוספים בעת העבודה בעזרה. בתוך הפסכתר נמצאת המחתה שבאמצעותה נאספו הגחלים והדשן אל תוך הפסכתר. הגלגלים נועדו לאפשר עליה וירידה למזבח בלי לפגום את קרקעיתו.

הפסכתר משמש לכיסוי שרץ במקדש בשבת: שרץ שנמצא בעזרה ביום חול, מוציאים אותו מיד כדי שלא יטמא את העזרה. לעומת זאת, אם נמצא שרץ ביום שבת, נשאר השרץ כשהוא מונח במקומו משום דין מוקצה, וכופים עליו את מכסה הפסכתר, כדי שלא יגעו בו וייטמאו כלים וכהנים בעזרה[9]. יש שפירשו, שבאשר לשרץ שנמצא משער ניקנור ולפנים, מוציא הכהן את השרץ גם ביום השבת, בעזרת 'פשוטי כלי עץ', שאינם מטמאים. לדעה זו, הכהן היה מוציא את השרץ אל הר הבית, שכן ההר מוקף מחיצות ודינו כרשות היחיד[10].

הפסכתר משמש לכיסוי גחלים שנפלו על רצפת העזרה בשבת: בכל יום בעת הקטרת הקטורת היה הכהן לוקח גחלים מהמערכה השנייה שעל מזבח העולה, זאת, במחתה של כסף המכילה ארבעה קבין. לאחר שמילא הכהן את המחתה בגחלים, היה הכהן מערה את הגחלים לתוך מחתה של זהב, קטנה יותר, המכילה שלשה קבין גחלים. את הגחלים הנותרות היה הכהן מפנה לאמת המים הנמצאת בעזרה. ביום השבת, הכהן לא יכול לפנות את הגחלים לאמת המים, הן מחשש כיבוי והן משום מוקצה, לפיכך היה הכהן כופה על הגחלים את המכסה של הפסכתר, כדי להגן על הכהנים ההולכים יחפים ועלולים לקבל כוויה מגחלים אלו[11].

כלי מצלצל בעזרה: יש אומרים שהפסכתר שימש ככלי מצלצל המזעיק את הכהנים להשתחוייה ואת הלויים לשירה על הדוכן - "ובשעת העבודה היו משליכים אותו מן הכבש על הרצפה וכל כהן ולוי שהיה שומע קולו היה רץ ובא"[12]. אולם במשנה נאמר, שהיה זה כלי אחר הנקרא 'מגרפה'*[13].

---

[1] שמות כז, ג.

[2] אונקלוס שמות כז, ג. 'ותעביד פסכתריוויה למספי קטמיה', כלומר, 'תעשה סירים לאיסוף הדשן.

[3] לתך היא מידת נפח המכילה לפי ר' חיים נאה - 124.5 ליטר, ולפי מידת חזו"א – 215 ליטר.

[4] ירושלמי יומא ד, ו.

[5] ויקרא ו, ד. ולפיכך חובה להוציא הדשן עם בגדי כהונה, וכן יש מעילה בדשן כל עוד לא הגיע אל מחוץ לירושלים, עיין תוס' מעילה י,א ד"ה הכל, ושטמ"ק שם ט, א ד"ה ור' יוחנן.

[6] רמב"ם תמידין ומוספין ב, יג.

[7] משנה למלך שם.

[8] משנה תמיד ה, ה. רע"ב, תפארת ישראל שם אות לג, לד. רמב"ם תמידין ומוספין ב, יד.

[9] רמב"ם תמידין ומוספין ג, ו.

[10] תפארת ישראל שם ,אות לו.

[11] משנה תמיד ה, ה. רע"ב שם, תפארת ישראל אות לה. ראב"ד לתמיד שם, רמב"ם תמידין ומוספין ג, ו.

[12] חזקוני במדבר ד, יד; וכן מדרש אגדה שם.

[13] תמיד ו, ו. עיין ערך 'מגרפה'.