פסח מעובין

פסח מעובין: כינוי למאורע מיוחד של הקרבת הפסח ברוב עם.

חג הפסח הוא מן הרגלים שבהם רבו מאד עולי הרגל לירושלים, שכן, הכל חייבים לחגוג את הפסח, ואילו הנמנע מלהקריב את הפסח - חייב כרת. מכאן התיאורים בתלמוד ובמדרש על ריבוי עולי הרגל לירושלים בימי בית שני.

תיאור המאורע: מעשה שהיה בימי בית שני, שעלו עולי הרגל בהמוניהם לירושלים לחג הפסח ונמצאו מרובים במספרם, זה לשון הגמרא: "פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל. אמר לו לכהן גדול: תן עיניך בפסחים. נטל כוליא מכל אחד, ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות, כפלים כיוצאי מצרים. [מספר זה אינו כולל אלא את הבאים לירושלים] חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה. ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם [ויש אומרים: אפילו ארבעים ואפילו חמשים אפילו מאה][1]. והיו קוראין אותו: 'פסח מעובין'"[2]. מניין האוכלוסין הזה נעשה בחג הפסח, שכן, הכל עושים מאמץ להגיע להקרבת קרבן פסח, השונה מרגלים אחרים כיון שיש בביטולו עונש כרת. על פי המבואר בגמרא, נטלו נציגי אגריפס כליה מכל אחד מן הפסחים לאחר שחיטה בטרם הובא הפסח כקרבן על המזבח. הנציגים קיבלו חפץ אחר במקום הכליה לצורך הספירה, וכך נמצא המספר - "כפליים מיוצאי מצרים". המספר שנמנה בגמרא בא לציין ריבוי מופלג, ולאו דווקא מניין מדויק, וכדרכם של חז"ל בהרבה מקומות, וכגון מה שאמרו: "הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים"[3].

פסח מעוכין: עוד אמרו חכמים שהיה פסח אחד שהתרבו מאד עולי הרגל ונקרא 'פסח מעוכין', וכלשון הגמרא: "מעולם לא נתמעך אדם בעזרה, חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל, שנתמעך בו זקן אחד, והיו קוראין אותו – 'פסח מעוכין'".

נעילת דלתות העזרה מפני הדוחק

בציור נראים הלויים כשהם מגיפים את דלתות העזרה בארבעה עשר בניסן. הדבר נעשה כדי לאפשר לעולי הרגל שבעזרה לקיים את הקרבת הפסח ברווח, ולמנוע צפיפות יתירה עם כניסת אנשים נוספים וקרבנות, מחשש סכנה מחמת הדוחק.

עדותו של יוסף בן מתתיהו: מתברר, שיש עדות מקבילה למניין זה, כמתואר בכתבי יוסף בן מתתיהו. זו לשונו: "מן המיפקד שנערך בפיקוח קסטיוס מתברר, שהעיר ירושלים הכילה המון רב... והוא הזמין את הכהנים הגדולים, וציוה עליהם למנות את העם באיזה אופן שהוא. וכשחל החג שנקרא 'פסח', שבו מקריבים [את קרבן הפסח] מן השעה התשיעית ועד השעה האחת עשרה, [ניתן למנות את האנשים] מאחר שסביב כל קרבן מתכנסת משפחה קטנה שאינה פחותה מעשרה אנשים. כי החגיגה [בחג זה] ביחיד אינה מותרת, והחבורות מונות לפעמים עשרים [לכל קרבן]. נמנו הקרבנות [על ידי המלך] ונמצאו - מאתים וחמשים וחמש פעמים אלף, ושש מאות. וכשאנו נותנים לכל קרבן עשרה אנשים [וחלק מהם עשרים איש] אנו מקבלים מספר של 2,700,000 איש. כולם טהורים ומקודשים, כי זבים ומצורעים ונשים בשעת וסתן או טמאים אחרים אסורים ליטול מן הקרבן הזה, ולא נכרים שבאים לעבודה"[4].

פסח בשעת החורבן: מדברי יוסף בן מתתיהו עולה, שאפילו בעיצומו של המרד הגדול, כשהדרכים היו משובשות במלחמה, עם זאת לא נמנעו ההמונים מלעלות לירושלים לקיום מצות קרבן פסח תוך סכנה. לפי תיאורו, מניין השבויים וההרוגים במצור על ירושלים הגיע למליון ומאתים אלף, שכן: "כולם נתכנסו מכל ערי הארץ לחג המצות, ופתאום סגרה עליהם המלחמה והמצור שהטילו הרומאים. מחמת הצפיפות בעיר נוצרה ביניהם מגיפה, ולא עברו ימים מרובים ובא עליהם הרעב"[5], כי לא הספיק המזון שבעיר להמון הגדול שנעצר בין חומות ירושלים, וכך נפלה ירושלים בידי הרומאים ובית שני חרב.

---

[1] איכה רבה פרשה א.

[2] פסחים סד, ב.

[3] מגילה יד, א; וראה סוכה נא, ב; גיטין נז, א; ועוד.

[4] מלחמות ו, ט, 3.

[5] מלחמות ו,ט, 3.