צלוחית זהב

צלוחית זהב: כלי שרת המיועד לשאיבת מים ממעין השילוח למצות ניסוך המים על גבי המזבח בחג הסוכות.

המשנה מתארת כיצד היו מביאים מים ממעיין השילוח*, לקיום מצות ניסוך המים על גבי מזבח העולה. המים נשאבו מן המעיין באמצעות צלוחית זהב, אשר שימשה לניסוך המים על גבי המזבח. צלוחית הזהב מוגדרת כ'כלי שרת', והלכה היא, שכלי שרת מקדש מזון ומשקה שבתוכו, ובכלל זה את מי השילוח. לאור האמור, עם שאיבת המים מן המעיין הרי אלו אסורים בהנאה, והנהנה מהם חייב משום מעילה, אף אם נהנה מכמות קטנה של מים[1].

גודל הצלוחית וצורתה: צלוחית הזהב מכילה מים בשיעור שלשה לוגים, שהוא השיעור הפחות שבנסכים[2]. לצורת הכלי אין הגדרה הלכתית מיוחדת, ולפיכך ניתן לעשות כלי קיבול זה בכל צורה שהיא, המיועדת לתפקידו הן בשאיבה והן בעת הניסוך אל הספל שעל גבי המזבח. כך גם באשר לעיטורים שעל כלי זה, הנעשים מחמת המצוה - 'זה אלי ואנוהו'* ניתן לעשותם לפי הצורך והעניין.

מטבע מימי בר כוכבא – ובו צורת 'צלוחית הזהב'

בתמונה שלפנינו נראה מטבע עתיק שנמצא בארץ ישראל. המטבע - מתקופת מרד בר כוכבא, בתאריך שנה שנייה למרד. במרכז המטבע נראה כלי, ומימינו, ככל הנראה, לולב. לאור האמור, יש מן החוקרים, המשערים שהכלי שעל המטבע הוא 'צלוחית הזהב' אשר שימשה למצוות ניסוך המים על גבי המזבח בחג הסוכות.

צלוחית המים בימי החג: במשנה מתואר מסלול ההליכה עם צלוחית הזהב מן המקדש אל מעיין השילוח וחזרה אל המזבח: "ניסוך המים - כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגים היה ממלא מן השילוח, הגיעו לשער המים [בעזרה] תקעו והריעו ותקעו. עלה [הכהן] בכבש ופנה לשמאלו. שני ספלים של כסף היו שם ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין [והיה מנסך אל הספל במערב המזבח]"[3]. לדעת אחד התנאים, היה שער במקדש שנקרא על שם צלוחית הזהב, וכלשון המשנה: "ולמה נקרא שמו 'שער המים'? - שבו מכניסין צלוחית של ניסוך המים בחג![4]"

צלוחית הזהב - במכון המקדש

בתמונה נראית צלוחית הזהב כפי שנעשתה במכון המקדש בידי האמן חיים אודם. לצלוחית צמודה שרשרת זהב כדי שתהיה אפשרות להוריד אותה למי השילוח, לשאוב לתוכה את המים ולהעלות את הצלוחית לידי הכהנים.

כלי הניסוך בשבת: המים המיועדים לניסוך על גבי המזבח ביום השבת, נשאבו ממעיין השילוח והובאו למקדש ביום שישי. הכלי שבאמצעותו שאבו מים אלו, היה 'חבית זהב' שאינה כלי שרת, ולא התקדש לעבודת המזבח. את החבית והמים שבתוכה היו מניחים באחת הלשכות שבמקדש, ולמחרת ביום השבת, היו ממלאים ממים אלו את צלוחית הזהב המשמשת לניסוך המים על המזבח[5]. בגמרא מבואר, שמילוי המים בערב שבת דווקא לחבית של זהב שאיננה כלי שרת, ולא השתמשו בצלוחית הזהב המיועדת לכתחילה לניסוך המים, סיבת הדבר היא, כדי שהמים לא ייפסלו בלינה במשך הלילה[6]. טעם נוסף שהובא באחד הראשונים הוא, שהדבר בא למנוע מצב, בו כהנים יטעו וישתמשו במים אלו לקידוש ידיים ורגליים[7].

'שער המים' נקרא על שם צלוחית הזהב

בציור נראה הכהן המעלה את צלוחית הזהב ממעיין השילוח. עם הגיעו לשער המים [בציור מימין] "תקעו [הלויים] והריעו ותקעו". דרך שער זה נכנס הכהן עם הצלוחית אל מקום המזבח לניסוך המים. לדעת אחד מן התנאים נקרא 'שער המים' על שם צלוחית הזהב לניסוך המים.

---

[1] מעילה יא, ב. רמב"ם מעילה ב, ט.

[2] רש"י סוכה (מח, א) ד"ה 'מחזקת שלשה לוגים'; לפי הגר"ח נאה המדובר הוא על כליטר מים.

[3] מסכת סוכה מח, א.

[4] שקלים ו , ב.

[5] משנה סוכה מח, א. רמב"ם תמידין ומוספין י, ז- ט.

[6] רש"י מעילה יג, ב. ד"ה 'מים שבתוך הכד'.

[7] רמב"ם בפירושו למשנה בסוכה שם; טעמו של הרמב"ם קשה, שכן, ניתן בקלות ליצור הבדל ניכר בין צלוחית הזהב של ניסוך המים לבין הקיתון המשמש לקידוש ידיים ורגליים. כמו כן, הרמב"ם עצמו פוסק להלכה (עבודת יום הכיפורים ב,ה) שהשימוש בקיתון לקידוש ידיים ורגליים נעשה אך ורק ביום הכיפורים על ידי הכהן הגדול, ולא בכל יום – ואם כן מדוע שבסוכות יוצר בלבול והחלפה בין שני כלים אלו?