ציץ

ציץ: תכשיט זהב הנתון על מצחו של כהן גדול ובו כתוב שם ה'.

נאמר בתורה: "ועשית ציץ זהב טהור, ופתחת עליו פתוחי חותם קודש לה'"[1]. ציץ הזהב, הנקרא בתורה גם 'ציץ נזר הקודש'[2], הוא אחד משמונת הבגדים של הכהן הגדול[3]. פרט להיותו בגד, יש משמעות מיוחדת לציץ גם בפני עצמו, והלכה היא, שבאמצעותו קיימת אפשרות, שקרבנות המובאים בטומאה יעלו לרצון לפני ה'[4].

תיאור הציץ ועשייתו: כתבו הראשונים: "כיצד מעשה הציץ? - עושה טס של זהב, רחב שתי אצבעות, ומקיף מאוזן לאוזן. וכותב עליו שני שיטין [שורות] – 'קדש לה''; 'קדש' מלמטה, 'לה'' מלמעלה. ואם כתבו בשיטה אחת - כשר, ופעמים כתבוהו בשיטה אחת"[5]. עוד כתבו הראשונים באשר לעשיית הציץ וחריטת האותיות 'קדש להשם' על הציץ: "האותיות בולטות בפניו. [כיצד]? חופר את האותיות מאחריו, והוא [הזהב] מדובק על השעוה עד שבולט [בהקשת הקורנס]". עוד כתבו בעניין פתיל התכלת – "והוא [הציץ] נקוב בשתי קצותיו, ופתיל תכלת למטה ממנו נכנס מנקב לנקב כדי שיהיה נקשר בפתיל כנגד העורף"[6].

מידות הציץ: בדברי חז"ל מצינו תיאור של מידות הציץ: "ציץ - כמין טס של זהב, ורוחב - שתי אצבעות, ומוקף [מקיף] מאוזן לאוזן"[7]. עם זאת בתורה לא מצאנו רמז לכך, ובגמרא שם נאמר: "שלא נתנה בהן התורה מדה!" מדברי חז"ל מתברר, שגודלו של הציץ אינו אלא 'כתכשיט קטן'[8], ופירשו הראשונים - "שהוא [הציץ] דבר מועט"[9]. וכתבו בעלי התוספות, ש"ציץ רחב שתי אצבעות, אין זה אלא מדברי חכמים, ככתוב: 'על מצחו' - שיעור מצחו. וסתם מצח רוחב שתי אצבעות'[10].

כתיבת שם ה' על הציץ: המילים "קדש להשם" נחקקות על הציץ, באופן שהאותיות תהיינה בולטות מקדימה[11]. לדעת חכמים, שם ה' היה כתוב בשתי שורות: "קדש ל" מלמטה, ושם ה' מלמעלה – "כמלך שהוא יושב על קתדרון"[12]. לעומתם רבי אלעזר ברבי יוסי מעיד, כי ראה ברומי את הציץ, וכתוב עליו "קדש להשם" בשורה אחת[13]. כאמור, כתבו ראשונים להלכה, שבדרך כלל היו עושים את הציץ בשתי שורות, ולפעמים עשו אותו בשורה אחת[14]. דעות נוספות נאמרו בנוגע לאופן כתיבת שם ה', וכגון כתיבת המלה 'קדש' בתחילת השורה התחתונה, וכתיבת המלה 'להשם' בסוף השורה שמעליה. את השיטות השונות ראה בטבלה דלהלן, וכתבו האחרונים, שכתיבת השם כשירה ככל אחת מן השיטות, ואין זה מעכב במצות עשיית הציץ[15].

המילים 'קדש להשם' וסידורן על פי השיטות השונות – בציץ שבמכון המקדש

במכון המקדש נעשה ציץ בו משתלבות כמה מן השיטות בדבר כתיבת המילים 'קדש להשם' על טס הזהב. מחד גיסא נראה כאילו נכתבו המילים בשורה אחת, אך למעשה שם ה' מורם מעט מעל השורה התחתונה, כנדרש ברוב שיטות הפרשנים. כמו כן האות 'ל' מחוברת לשם השם, וכך יוצאים ידי חובת מרבית השיטות ההלכתיות בעניין.

קשירת הציץ: נאמרו בתורה כמה תיאורים לגבי קשירת הציץ, שנראה לכאורה כאילו קיימת סתירה ביניהם; האם הציץ נמצא על פתיל התכלת, או אם פתיל התכלת נמצא על הציץ: א. "ושמת אותו על פתיל תכלת והיה על המצנפת, אל מול פני המצנפת יהיה"[16]. ב. "ויתנו עליו פתיל תכלת לתת על המצנפת מלמעלה"[17]. לדברי חז"ל יש ללמוד מכאן, שהיתה כיפה של צמר על ראש הכהן הגדול, ועליה היה נתון הציץ[18]. יש מבארים, שקשירת הציץ היתה באמצעות שישה חוטים: שניים מכל צד ושניים מלמעלה[19]; וכמה מהאחרונים כותבים, כי זו הכיפה הנזכרת[20]. ויש הכותבים, כי הכיפה לא היתה אלא רצועה הנמצאת מתחת לציץ ומקיפה את הראש מסביב[21]; והמדובר בחוט תכלת אחד בלבד[22]. יש מי שסובר, שהיו שני חוטים – אחד המקיף את הראש מסביב, ואחד בנקב באמצע למעלה, לקשור מעל הראש[23].

מקום הנחת הציץ: נאמר בתורה "והיה על מצח אהרן... והיה על מצחו תמיד"[24], כלומר, יש להקפיד שהציץ לא יוסט מן המצח. ועל כן ההבנה הפשוטה היא שצריך לשים את הציץ על המצח, וכך תרגמו התרגומים[25]. ויש מי שסובר, כי אין הכוונה ממש על המצח, אלא מעל המצח, במקום השיער - כמו שבתפילין אין שמים אותם ממש "בין עיניך" אלא על השיער - במקום הראוי להנחת תפילין[26]. דעה זו מנוגדת לשאר הראשונים, וכתבו להלכה: "ושערו [של כהן גדול] היה נראה בין ציץ [שעל המצח] למצנפת, ושם היה מניח תפילין בין ציץ [שעל המצח] למצנפת"[27].

'פתיל תכלת' – מהו? להבנת המושג 'פתיל', יש להתבונן במובנה של מלה זו כפי שהיא מופיעה בתורה. באשר לציץ נאמר: "ועשית ציץ זהב טהור... ושמת אותו על פתיל תכלת"[28]. נראה, לכאורה, שמדובר בחוט תכלת – כדוגמת חוט הציצית[29], וכך פירשו כמה מן הראשונים[30], המסבירים את המושג 'פתיל' בציץ, שענינו חוטים הקשורים בציץ במקומות שונים לצורך קשירתם. מאידך גיסא מצינו בתורה, שהמושג 'פתיל' יש לו משמעות של בגד ולבוש, כמבואר בערבון שנתן יהודה לתמר, היינו, 'פתילך', ובתרגום תרגם - 'שושיפא', ופירשו הראשונים 'שמלתך'[31]. בעקבות התרגום המפרש את המושג 'שמלה' או 'אדרת' בתנ"ך בתור 'שושיפא', פירשו הראשונים שאף ה'פתיל' האמור בציץ עניינו בגד כל שהוא[32]. נמצא, ש'פתיל' שבתורה כוונתו: בגד, כיסוי, שמלה, סדין[33], סודר, אזור וכד'. ממילא, מה שנאמר בציץ, להניח אותו על פתיל תכלת, ולהניח פתיל תכלת מעליו ומעל המצנפת, משתמע כבגד כל שהוא המשמש בסיס לציץ.

'כיפה של צמר' - עליה ציץ נתון: ברייתא מפורשת בתלמוד קובעת כעובדה ברורה: "כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול, ועליה ציץ נתון, לקיים מה שנאמר: 'ושמת אותו על פתיל תכלת'"[34]. הווה אומר, זו משמעות הפסוק, ש'פתיל' זה אינו פתיל תכלת דק כבציצית, אלא 'כיפה של צמר', שכן, התכלת לציץ שבבגדי הכהונה נעשית מצמר, וכך מתקיים מה שנאמר: 'ושמת אותו על פתיל תכלת'[35]. רבים מן הראשונים מביאים ברייתא זו להלכה. כך מובא בתשובות רב נטרונאי גאון הכותב: "'כיפה של צמר' - היא שלובשות נשים... פירושה, כדוגמת: 'כיפה של צמר היה מונח בראש כהן גדול ועליו ציץ מונח'"[36]. כך גם כותב רבנו חננאל, להסביר את עניינה של כיפה זו, לעניין יציאה בשבת, שמדובר בכיפה כדוגמת "כיפה של צמר היה מונח בראש כהן גדול ועליו הציץ... רחבין [הפתילים] בשתים ושלש אצבעות, כגון אבנט"[37]. כך גם הרי"ף מביא ברייתא זו להלכה, שכתב: "ופירוש 'כיפה של צמר' [של אשה] רחב שתי אצבעות שיעור ציץ - כמובא בגמרא: 'כיפה של צמר היה מונח בראש כהן גדול ועליו ציץ נתון'"[38]. המושג 'כיפה' מבואר על ידי הראשונים: "'כיפה' - כמו כובע של צמר לבן"[39]. יש מי שתמה על הרמב"ם שלא הביא ברייתא מפורשת זו בתלמוד – "ולא ידעתי - למה השמיטו רבינו?[40]" חיבור הציץ ל'כיפה של צמר' פותר בעיה הלכתית, שנאמר בציץ – "והיה על מצחו תמיד", כלומר, צריך להקפיד שהציץ לא יזוז ממקומו כתפילין, שאם לא כן, והציץ הוסט ממקומו או צנח מן המצח אל האף – נמצא הכהן הגדול מחוסר בגד. ובהכרח, שהציץ צריך להיות מקובע היטב על המצח שלא יזוז ממקומו. זאת בנוסף לחשש פציעה של הכהן מן הטס של זהב. אולם כשהציץ מקובע על כיפה של צמר, בכך בא הכל על פתרונו.

'כיפה של צמר בראש כהן גדול - ועליה ציץ נתון'

בציור נראית 'כיפה של צמר' שהיתה בראש כהן גדול - כמפורש בדברי חז"ל בתלמוד. כיפה זו היא הפירוש שנתנו חז"ל למושג 'פתיל תכלת' האמור בציץ. בשיטה זו ניתן להצמיד את הציץ למצח, באופן שיהיה מקובע במקומו 'תמיד' - ככתוב. כך יכול הכהן הגדול לעבוד במקדש ללא חשש שהציץ יוסט ממקומו, ואולי גם יגרום נזק. לשיטה הלכתית זו יכול הכהן הגדול להניח תפילין של ראש מתחת לכיפה, וכך נמצא, שהציץ - מונח על המצח, התפילין מונחים על שיער הראש, והמצנפת מונחת על הקדקוד. תיאור זה של הציץ והכיפה של תכלת מובא בכתבי יוסף בן מתתיהו.

שני חלקים לציץ: 'ציץ הזהב – נזר הקדש': מצינו בתורה, שלציץ היה שם מקוצר ושם מורחב: המקוצר - "ועשית ציץ זהב טהור"[41], והמורחב - "ציץ הזהב נזר הקדש"[42]. יש מן הפרשנים שהסבירו, שמדובר בדבר אחד, אולם בדברי חז"ל מצינו שהם שני דברים: 'ציץ' לחוד, ו'נזר הקדש' לחוד. וכגון מה שדרשו: "'כחוט השני שפתותיך' - זה 'נזר הקדש'. 'ומדברך נאוה' - זה ה'ציץ'"[43], ברור מלשון המדרש שמדובר כאן בשני דברים שונים, וכוונת חז"ל לומר, "'ומדברך נאוה' - זה הציץ", מאחר שבציץ חקוקות אותיות שם המפורש, אין לך דיבור נאה מהזכרת שם ה' המפורש, דבר המסור לכהן גדול לאומרו ברבים עשר פעמים במהלך עבודת יום הכיפורים. כעין זה דורשים חז"ל: "'כפלח הרימון רקתך' - זה הציץ [שעל המצח והרקה]. 'מבעד לצמתך' - זה הנזר [שעל העורף]"[44]. אף כאן ברור שמדובר בשני חלקים של הציץ: קדמי ואחורי[45].

'נזר הקדש' משמעותו - כתר: מדברי התרגומים לתורה מוכח פרט נוסף בעניין הציץ, שהיה עשוי ככתר סביב הראש. כך מצינו בתרגומים שתירגמו: 'ציץ' - 'כלילא', ועניינו - כתר המקיף את הראש סביב. כך גם מתרגם אונקלוס[46] את המילים "נזר הקדש" – "כלילא דקודשא", כלומר: 'כתר הקודש'[47], ורש"י מסביר: "כלילא – עטרה", היינו, כתר המקיף את הראש סביב[48].

הציץ מחולק לשנים: 'ציץ' ו'נזר הקודש': העולה מן האמור, שמחד גיסא ה'ציץ' מקיף ככתר את ראש הכהן הגדול, ועם זאת הוא מחולק לשנים: חלק קדמי המונח על המצח עם פיתוחי החותם, היינו, אותיות השם המפורש. חלק זה נקרא 'ציץ', מאידך, היה לעיטור חלק אחורי - הנקרא 'נזר הקודש' - המקיף בחצי עיגול את עורפו של הכהן הגדול[49].

הנהגת הכהן הלובש את הציץ: הלכה היא, שכהן הגדול הלובש את הציץ, אסור לו להסיח את דעתו ממנו, כמו כן אסור לו לישון בו, ואסור לו להיכנס עמו לבית הכסא[50]. יש מן הראשונים שכתב, כי איסור היסח הדעת נועד, לחייב את הכהן הגדול לשמור על גוף נקי בהיות הציץ על מצחו[51]. כן יש מי שכתב, כי איסור הסחת הדעת נועד לשמירה, לבל יפול הציץ מראשו ויבוא לידי ביזיון[52]; כן מצינו דעה בראשונים, שיש חיוב למשמש בציץ כל זמן שהוא בראשו, כשם שיש חיוב על האדם הלובש תפילין לעשות כן[53].

מעולם המחקר

ציץ הזהב נזר הקדש – בכתבי יוסף בן מתתיהו

בדברי חז"ל אין מוצאים תיאור שלם של הציץ, והנושא שנוי במחלוקת, כמובא בסוכה ה, א: "אמר רבי אליעזר ברבי יוסי: אני ראיתיו ברומי, וכתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת", זאת בניגוד לחכמים הסוברים, שהמילים 'קדש לה'' כתובות בשתי שורות, שכן חכמי ישראל שלאחר החורבן לא ראו את הכהן הגדול ולבושו במקדש, ורבי אליעזר ראה את הציץ ברומי. עם זאת, מצינו עד ראיה לציץ, וזה יוסף בן מתתיהו*. להלן תיאורו – כפי שבא בספרו 'קדמוניות היהודים' (ספר שלישי, ז, ו) ובלשונו: "ואשר לכובעו של הכהן הגדול, הרי היה לו ראשית כובע עשוי באופן דומה לכובעים של כל הכהנים ההדיוטים. וממעל לו היה תפור אליו כובע אחר של רקם תכלת, שהיה מוקף זר של זהב, ועשוי שלשה טורים. עליו צץ ועלה גביע של זהב המזכיר את דמות הגביע הנקרא אצלנו 'שכרונא'… לפי צמח זה נעשה הכתר, שהיה מגיע מערפו של הכהן הגדול עד לשתי רקותיו… [אך] אינו מכסה את המצח - מקום שם ישנו ציץ הזהב, בו חרות שם אלקים באותיות קודש". הווה אומר, הציץ – לפי יוסף בן מתיתיהו - הקיף את הראש ככתר זהב מסביב, כנזכר במדרשי חז"ל ובתרגומים. עוד למדים מדבריו שהיה מחולק לשנים - חלק קדמי וחלק אחורי. ראה תיאור דומה בכתבי יוסף בן מתיתיהו בספרו 'תולדות מלחמת היהודים' (ספר ה, פרק ה, ז).

הציץ לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו

בתמונה נראה הציץ כפי שנעשה ב'מכון המקדש'. הציץ עשוי ככתר, שהוא 'נזר זהב', היינו, 'כלילא' בלשון התרגומים. כתר זה מחולק לשניים: החלק הקדמי הוא ה'ציץ' ועליו השם המפורש. החלק האחורי נקרא 'נזר הקדש' - כמובא במדרשי חז"ל. שני חלקים אלו מתחברים בעת הלבישה בהתקן מיוחד בהתאם להיקף ראשו של הכהן הגדול באותה שעה. כן נראה על הציץ עיטור פרחוני, שה'ציץ' נקרא על שמו, כלשון הכתוב - "ויצץ ציץ". לפי יוסף בן מתתיהו העיטור מעוצב כמין גביע פרחוני, כצורת הגביע בצמח הנקרא 'שכרונא'.

מן המדרש

הציץ – כלי קודש לסיוע בעת מלחמה וכן לבירור המציאות

לדעת חז"ל ניתן להשתמש בציץ בשעת מלחמה, וכן לבירור המציאות, לקיום מצות ה' כהלכתה. לאור האמור, כאשר שלח משה את פנחס בן אלעזר לנקום במדין - כמובא בבמדבר לא, ו; שלח עמו את "כלי הקודש". ומבואר בדברי חז"ל, שהכוונה היא לציץ. ראה במדבר רבה (פרשה כ) שם דרשו חז"ל: "'ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם'... 'וכלי הקדש' - זה הציץ, שכתוב בו 'קדש לה''... אמר להם משה לישראל: בלעם הרשע עשה להם כשפים ופורח ומפריח לחמשת המלכים, הראו לו את הציץ ששמו של הקדוש ברוך הוא גלוף עליו - והן נופלין".

באשר לבירור המציאות, מובא במסכת יבמות ס, ב; בעניין נשות מדין, שנצטוו ישראל להורגן, ככתוב (במדבר לא, יז): "וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר - החיו לכם". ומבואר בגמרא: "בראויה ליבעל הכתוב מדבר. מנין ידעו?... העבירום לפני הציץ, כל שפניה מוריקות - בידוע שהיא ראויה ליבעל, כל שאין פניה מוריקות - בידוע שאינה ראויה ליבעל". נמצא, שהציץ כוחו רב לא רק כשהוא בראש כהן גדול, אלא גם בהיותו ככלי בפני עצמו, שם ה' הרשום עליו פועל ומשפיע על סביבתו.

---

[1] שמות כח, לו.

[2] שמות לט, ל. ויקרא ח, ט.

[3] משנה ביומא דף עא, ב.

[4] משנה בפסחים דף פ, ב. וראה בהרחבה בעניין בערך 'ריצוי ציץ'.

[5] שבת סג, ב; סוכה ה, א; רמב"ם כלי המקדש ט, א.

[6] רמב"ם כלי המקדש ט, ב.

[7] שבת סג, ב. סוכה ה, א. ראה רש"י לשמות כח, לו; רמב"ם כלי המקדש ט, א.

[8] שבת סג, ב.

[9] רש"י שם.

[10] בעלי התוספות סוכה ה, א.

[11] גיטין כ, א; רמב"ם שם ט, ב, וראה השגת הראב"ד שם. וראה עוד בעניין בהרחבה במאמר במעלין בקודש גליונות טו-טז.

[12] ירושלמי יומא ד, א.

[13] שבת וסוכה שם.

[14] רמב"ם שם ט, א. ובחתם סופר על שבת שם כתב, שבבית ראשון כתבו אותו בשתי שורות ובבית שני בשורה אחת.

[15] אור החיים שמות כח, לו: "משמע שכל מציאות שיכתוב 'קדש לה'' – כשר... ואין הדבר מעכב".

[16] שמות כח, לז.

[17] שם לט, לא.

[18] חולין קלח, א.

[19] רש"י שמות כח, לז; סמ"ג עשה קעג.

[20] תפארת ישראל בהקדמה לסדר מועד; מלבי"ם שמות שם; פרי מגדים אשל אברהם לב, נו.

[21] רי"ף על שבת נז, ב; והיתה לפנין גירסא אחרת בגמרא השונה משאר הראשונים. כך כותב הרי"ף (מסכת שבת כו, ב): 'ופירוש כיפה של צמר: חוטי דעמרא דגדילין ועבידן כי הוצא. ורחב שתי אצבעות שיעור ציץ. כדאמרינן: 'כיפה של צמר היה מונח בראש כהן גדול ועליו ציץ נתון, שנאמר: ושמת אותו על פתיל תכלת'". ומשתמע מדבריו, כביכול, שהכיפה היא זו שרחבה שתי אצבעות. אולם כוונתו, שהיה זה סרט ארוך ברוחב שתי אצבעות – 'שיעור ציץ', אך הסרט נכרך ככיפה מן המצח עד קדקד הראש, וכך הבינו רבים מן הראשונים. עיין בעניין זה ובפרטים אחרים הנוגעים לציץ, במאמר "ציץ הזהב נזר הקדש" מאת הרב ישראל אריאל מכון המקדש.

[22] כך הבין הרמב"ם את גירסת הרי"ף, וכפי שהובא בכסף משנה, כלי המקדש ט, ב. כך מבאר בנו רבי אברהם בפירושו על התורה. גם לדעת הרמב"ן בשמות שם היה רק פתיל אחד, אלא שלדעתו הפתיל לא היה עובר מתחת לציץ כלל. ואולי סבר שאין הלכה כברייתא המזכירה את כיפת הצמר.

[23] הראב"ד בהשגה שם.

[24] שמות כח, לח.

[25] יונתן בן עוזיאל תרגם – 'ויהי על פדחתא דבית אפוהי', ופדחתא פירושו מצח, וכך כתב במדרש לקח טוב, וכך פירשו רש"י וחזקוני.

[26] ריב"א בתוספות סוכה ה, א ד"ה ואל; ובעל ערוך לנר שם כתב, שהתוספות כתבו בשם תרגום 'בין עינוהי' ואין זה בתרגומים שלפנינו".

[27] רמב"ם כלי המקדש י, ג.

[28] שמות כח, לו; וכעין זה בשמות לט, ל.

[29] ראה במדבר טו, לח; שם נאמר: 'ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת', מתרגם אונקלוס: 'ויתנון על כרוספדא דכנפא חוטא דתכלתא'.

[30] ראה רש"י על פסוקי הציץ.

[31] ראה בראשית לח, יח; שם מסביר רש"י– על פי התרגום: 'פתילך – שושיפך' 'שמלתך שאתה מתכסה בה'. ורמב"ן מסביר, שהכוונה לסודר, שעוטפים בו את המגבעת. גם הרשב"ם שם מפרש: 'פתילך – אזור', וכן הספורנו. וראה ויקרא רבה ו, ג; שושיפא – כנ"ל.

[32] וראה בערוך ערך 'ששפא' שמתרגם: "'משארותם צרורות בשמלותם – בשושיפהון", וכן "'וילט באדרתו' – בשושיפיה".

[33] ראה זוהר כרך ב בשלח מד, א.

[34] חולין קלח, א.

[35] סגנון זה – 'לקיים מה שנאמר' - מובא בדברי חז"ל בכמה מקומות, כשרצו להראות, כיצד הקפידו חכמים ודקדקו לקיים פסוק כהלכתו הלכה למעשה. עיין במסכת יומא לח, א; סוכה מט, ב; יבמות יד, ב; ועוד.

[36] רבנו נטרונאי גאון; תשובות פרשניות סימנים תמד-תמה.

[37] רבנו חננאל שבת נז, ב. וראה במאירי שם.

[38] הרי"ף שבת כו, ב.

[39] רש"י סוטה מט, ב. בעקבות רש"י, הלכו ראשונים אחרים בסוגיא, כמו: התוספות, הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א, המפרשים את המושג 'כיפה של צמר' שענינו 'כובע', וכן כתב פירוש זה ב'ערוך' ערך 'כפה' – 2.

[40] כסף משנה כלי מקדש י, ג. וכתב הרב יוסף קאפח, שהרמב"ם גרס בסוגיא זו 'פיפא', ולכן לא הביא להלכה את עניין 'כיפה של צמר', שהיתה בראש כהן גדול.

[41] שמות כח, לו.

[42] ויקרא ח, ט.

[43] מדרש רבה שיר השירים ד, ח.

[44] אגדת בראשית פרק פ.

[45] כן ראה מדרש שיר השירים רבה ד, כו; שם מוסבר המשל בדברי יחזקאל (טז, ז) כיצד הוציא ה' את ישראל ממצרים, "ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך", ומסביר המדרש את הנמשל: 'ואתן נזם' - זה נזר הקדש [מאחור]. 'ועגילים על אזניך' - זה הציץ [מלפנים]". ה'עגילים' משל הוא לתכשיט מעוגל, שכן, הציץ והנזר היו עשויים סביב הראש בעיגול סביב עד לאזניים.

[46] שמות לט, ל.

[47] ראה בתרגום יונתן שמות לט, ל; "נזר הקדש – כלילא דקודשא". ראה גם ויקרא ח, ט; שם נאמר: "ציץ הזהב נזר הקדש" ומתרגם אונקלוס: "ציצא דדהבא כלילא דקודשא". ראה גם שמואל-ב (א, י): "ואקח את הנזר אשר על ראשו" - ומתרגם יונתן שם: 'ונסיבית כלילא די על רישיה'. וכך גם באסתר (ו, ח): "כתר מלכות בראשו" ובתרגום שם: 'ודי אתיהב כלילא דמלכותא ברישיה'.

[48] בבא בתרא ח, א: 'ההוא דמי כלילא דשדו אטבריא', ומפרש רש"י שם: 'דמי כלילא - עטרה למלך קיסר'.

[49] ראה להלן 'מעולם המחקר'.

[50] יומא ז, ב.

[51] תוספות ישנים שם ח, א. וכך אנו מוצאים בדברי רש"י ליומא סח, ב; ד"ה שינה, לגבי כל בגדי הכהונה. אבל הרמב"ם לא הזכיר איסור זה.

[52] ראה ביראים סימן רסט וסימן שצט.

[53] מאירי יומא ז, ב.