קדשים קלים

קדשים קלים: קרבנות הנשחטים בכל מקום בעזרה ונאכלים לבעליהם בקדושת ירושלים.

הקרבנות נחלקים לשני סוגים עיקריים: א. 'קדשי קדשים'. ב. 'קדשים קלים'. המושג 'קדשים קלים', בלשון חז"ל, מבטא את דרגת קדושתם של סוג קרבנות אלו ביחס ל'קדשי קדשים' שהם בדרגת קדושה מרובה, הבאה לידי ביטוי בכמה הלכות. וכגון: מקום השחיטה וקבלת הדם, כמו כן, משך הזמן שנקבע לאכילת הקרבנות וכן מקום אכילתם. ההגדרה 'קדשים קלים', כוללת קרבן שלמים[1], וכן את התודה, הבכור, המעשר והפסח.

מקום השחיטה: חכמים למדו מן הפסוק שנאמר בשחיטת שלמים: "ושחטו פתח אהל מועד", בו לא הגדירה התורה את המקום המדויק שם נשחטים שלמים, בכך למדנו, שכל מקום בעזרה כשר לכתחילה לשחיטה[2]. מאידך, באשר לשחיטה בהיכל, השחיטה שם אסורה לכתחילה, עם זאת, בדיעבד אם שחט בהיכל – הקרבן כשר. לעומת זאת, שחיטה על גג ההיכל – פסולה, שאין הגגות ראויים לשחיטה כלל[3].

קבלת הדם וזריקתו: קבלת הדם בקדשים קלים כשרה גם היא בכל שטח העזרה, כמו שחיטת הקרבן[4]. באשר לדם קדשים קלים, זה ניתן על המזבח, כדברי המשנה – "שתי מתנות שהן ארבע"[5]. חוץ מן הבכור, המעשר והפסח, שדמם ניתן במתנה אחת על המזבח, כנגד היסוד[6].

אכילת קרבן שלמים בתחומי ירושלים המקודשת

בציור נראית משפחה בישראל המביאה קרבן שלמים ברגלים, או בשאר ימות השנה בירושלים. קרבן זה מוגדר כ'קדשים קלים', והלכה היא, שהרשות בידם לאכול את הקרבן 'לשני ימים ולילה אחד', כלומר, ביום ההקרבה, וכן בלילה, ולמחרת במשך היום עד השקיעה. הקרבן נאכל לכל בני המשפחה, ואף לעבדים ולשפחות, זאת, בתוך חומות ירושלים המקודשת, כשכל המסובים אוכלים את הקרבן בטהרה.

אכילת קדשים קלים: בשר קדשים קלים מתחלק לאחר הקטרת האימורים בין הכהנים והבעלים של הקרבן. החזה והשוק ניתנים לכהן, והכהן רשאי להאכיל את בשר הקרבן גם למשפחתו ולעבדיו, לזכרים ולנקבות, שנאמר: "לך נתתים ולבניך ולבנותיך'[7]. הכהנים ובעלי הקרבן רשאים לאכול את בשר הקרבן גם מחוץ למקדש, כלומר, ירושלים המקודשת שבין החומות כשרה לאכילת הקרבן, שנאמר: "את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור"[8]. פסוק זה נדרש בגמרא, ש'מקום טהור' הכוונה לירושלים כולה[9]. מקום אכילת קדשים קלים בירושלים נעשה בהתאמה למקום אכילתם בתקופת אהל מועד במדבר, שכן, קדשים קלים נאכלו ב'מחנה ישראל'*, המקביל בקדושתו לקדושת ירושלים*[10]. יוצא מכלל זה משכן שילה*, שם נאכלו קדשים קלים "בכל הרואה", כלומר, בכל מקום ממנו רואים את המשכן[11].

זמן אכילת קדשים קלים: זמן אכילת 'קדשים קלים' מתמשך יותר מזה של 'קדשי קדשים', כלומר, שני ימים ולילה אחד. לא כן קרבן תודה* שנאכל ליום ולילה, וקרבן פסח* שנאכל עד חצות[12] - כל קרבן כעניינו וטעמו.

טעם המצוה

משך זמן אכילת שלמים ברגל – לעומת זמן אכילת קרבן תודה

שאלה: הלכה היא, שזמן קרבן שלמים מתמשך. כגון, שלמי חגיגה ושלמי שמחה הנאכלים ברגל, אלו נאכלים לשני ימים ולילה אחד. לעומתם שונה קרבן תודה, שנקבע לו משך האכילה לזמן קצר - ליום ולילה. יתירה מזו! חכמים צמצמו את הזמן והגבילו את האכילה עד חצות הלילה - על שום מה?

תשובה: לקרבנות הנזכרים לעיל מגמה שונה: שלמי חגיגה ושמחה נועדו, לאפשר למשפחה שעלתה לרגל לירושלים לשמוח בחג בבשר ויין, וזאת בקדושה ובטהרה, באכילת קרבן, אשר חלק מבשרו עלה על המזבח. מסיבה זו זמן אכילת הקרבן ממושך, כדי שהמשפחה תוכל לאכול מבשר הקרבן במתינות לפי שהות המשפחה בירושלים. לעומת זאת, קרבן תודה הוא קרבן אישי, המובא על ידי אדם שזכה לניסי ה', כגון: היורד בים, ההולך במדבר, וכן חולה שנתרפא ומי שהשתחרר מבית האסורים. על בעלי נס כאלה, נאמר בתהלים (קז, לב) שאכילת הקרבן שלהם צריכה להיות ברוב עם. כך הם דברי חז"ל בברכות (נד, ב; וכן במדרש תהילים) "צריכים להתוודות [להודות לה'] בעשרה בציבור, שנאמר: 'וירוממוהו בקהל עם'. וצריכין להיות מהן שני תלמידי חכמים, שנאמר: 'ובמושב זקנים יהללוהו'". מסיבה זו זמן אכילת הקרבן מצומצם, כדי שבעל הקרבן יביא אנשים רבים ככל האפשר למעמד ההודייה, וכך יוכל לספר את ניסי ה' ברוב עם. מסיבה זו גם אכילת קרבן פסח מצומצם, כדי לרכז את כל הנימנים על הקרבן למקום אחד וזמן אחד לספר בניסי ה' ביציאת מצרים.

---

[1] מלבד 'זבחי שלמי ציבור'.

[2] זבחים נה, א. רמב"ם מעשה קרבנות ה, ד.

[3] רמב"ם שם.

[4] זבחים נה, א. רמב"ם מעשה קרבנות ה, ג.

[5] משנה זבחים ה,ו - ז.

[6] שם משנה ח.

[7] במדבר יח, יא. זבחים נה, א. רמב"ם מעשה קרבנות י, ד.

[8] ויקרא י, יד.

[9] זבחים נו, ב. רמב"ם מעשה קרבנות י, ה.

[10] משנה זבחים יד, ד.

[11] משנה מגילה א, יא.

[12] זבחים נז, א. רמב"ם מעשה קרבנות י, ז.