קריאת שמע ותפילה במקדש

קריאת שמע ותפילה במקדש: מצות התפילה במקדש - ותפילת כהנים בזמן עבודת התמיד במקדש.

בקריאת שמע במקדש היתה הקפדה מיוחדת לקיימה בהנץ החמה, על פי הנברשת שעשתה הלני המלכה. כן נערכו במקדש תפילות לציבור, בעזרה, בהר הבית, וכן בבית הכנסת* שבהר הבית[1]. כמו כן התפללו נשים במקדש בעזרת נשים*, ואף בתוך העזרה המקודשת. באשר לכהנים היה שינוי בתפילה עקב סדר עבודת התמיד. במהלך עבודת תמיד של שחר, מתכנסים הכהנים בלשכת הגזית, ומתפללים תפילה מקוצרת, המותאמת לשעת העבודה המתקיימת עם שחר. תפילה זו כוללת קריאת שמע וחלק מברכותיה, עשרת הדברות, וכן ברכות אחדות מתפילת שמונה עשרה.

קריאת שמע במקדש על פי הנברשת: כאמור, היתה במקדש הקפדה על זמן קריאת שמע בהנץ החמה, כמבואר במשנה: "הילני... עשתה נברשת* של זהב על פתחו של היכל''[2]. ומבואר בגמרא: "בשעה שהחמה זורחת, ניצוצות יוצאין ממנה, והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע''[3]. הנברשת היתה מאירה בעת אשר עלתה השמש מן המזרח[4]. וכך כתבו הראשונים, שהנברשת היתה "במקום גבוה על פתח ההיכל, וכשהיא מכה על פתח ההיכל שהוא לצד מערב, ניצוצות יוצאין ממנה מיד, והיו מכירין שזמן קרית שמע''[5]. הווה אומר, שהנמצאים במקדש, הן הכהנים והן הלויים והישראלים, יכלו לכוון את זמן קריאת שמע בהתאם לניצוצות המאירים בנברשת[6].

תפילה והשתחויה - 'עובדהו במקדשו': תפילה במקדש ובהר הבית, היא מצות עשה המתקיימת בכל דור ודור, ככתוב בתורה: "ועבדתם את ה' אלהיכם"[7], וכן נאמר "ואותו תעבודו"[8]. וכתבו הראשונים, שזוהי כוונת חז"ל במה שדרשו: "עובדהו במקדשו"[9]. כלומר, מצוה מיוחדת בתורה היא, ללכת למקדש, להתפלל בו, ונגדו [אם מתפלל מחוץ למקדש] כמו שבאר שלמה עליו השלום"[10]. כן כתבו ראשונים, שהשתחוויה בהר הבית – המתקיימת תוך כדי תפילה - אף היא בגדר מצות עשה של "עובדהו במקדשו"[11].

זמן קריאת שמע במקדש ובירושלים

בציור נראים כהנים וישראלים בעזרה הקוראים קריאת שמע בהנץ החמה. בגמרא יומא לז, ב; נאמר, ש"בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה [מן הנברשת] והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע". ומבואר בגמרא, שנברשת זו לא נועדה לכהנים העובדים בעזרה, וגם לא לאנשי מעמד, אלא "לשאר עמא דבירושלים", ופעמים שעבודת התמיד הסתיימה בהנץ החמה ואז קראו הכל קריאת שמע לאור הניצוצות שנראו על פני הנברשת. כן נראה בצד כהן התוקע בחצוצרה זאת כדי להודיע לעם שמחוץ לעזרה ובירושלים על זמן קריאת שמע.

התפילה היא חלק ממצות 'מורא מקדש': בעניין התפילה במקדש, אמר שלמה המלך במהלך תפילתו ביום חנוכת המקדש: "והתפללו והתחננו אליך בבית הזה"[12], הווה אומר: בית המקדש הוא המקום הראוי ביותר לתפילה לפני ה'. מדברי חז"ל מתברר, שהמקדש, בעצם מהותו, הוקם במטרה לשמש כמקום תפילה: "אמר הקדוש ברוך הוא: איני בונה מקדש אלא שיתפללו לפני בתוכו![13]" כך כתבו הראשונים להלכה: "אמרו חכמים: 'עובדהו במקדשו!' הכוונה, לשאוף להתפלל בו ונכחו, כמו שבאר שלמה". היינו, לכתחילה המצוה היא לקיים את התפילה במקדש ובחצרותיו, ורק כשאין הדבר מתאפשר, יש, לפחות, לכוון את הפנים למקדש[14]. וכתבו הראשונים, שאחת ממטרות בניין המקדש היא - "לבנות בית לשם השם... לעשותנו בו תפילות וקרבנות"[15]. עוד אמרו חכמים, שהתפילה היא חלק ממצות 'מורא מקדש'*, וכשנאמר - "ומקדשי תיראו"[16], הכוונה היא, כשתתפללו במקדשי - התפללו ביראה[17]. כך גם כתבו מוני המצוות בעניין 'יראת המקדש': "לירא מן המקדש, כלומר, שנעמידהו... [שנרגיש בנפשנו שהוא] מקום הפחד והיראה, כדי שיתרכך לבבנו בבואנו שם להתפלל"[18]. כלומר, מצות 'מורא מקדש' עניינה - יראת מקום המקדש לבאים להתפלל בחצרותיו. עוד כתבו הראשונים: "אין ראוי להכנס במקום הנכבד ההוא תחילה - אלא לענין מעניני תפילה ועבודה"[19]. ומובא בדברי חז"ל בענין תפילות שונות שהתפללו במקדש: "מי שיש לו חולה [ונכנס למקדש להתפלל, מקיף לשמאל] ואומרים לו [הבאים לקראתו]: השוכן בבית הזה ירחם עליו... ומי שאבדה לו אבדה, אומרים לו: השוכן בבית הזה יתן בלב מי שמצאה ויחזירה לך מיד. ומעשה באלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון שאבד לו ספר תורה לקוח במאה מנה, ועלה והקיף, ולא זז משם עד שבאו ואמרו לו נמצא רבי הספר תורה"[20].

תפילת נשים במקדש: עובדות רבות מובאות במקרא ובתלמוד אודות תפילת נשים במקדש. תפילת חנה מפורשת בנביאים: "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע... והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה'"[21]. עובדות אחרות נזכרות בדברי חז"ל: "מעשה באשה אחת שחלתה בתה, ועלתה והקיפה [את העזרה משמאל] ולא זזה משם עד שבאו ואמרו לה – נתרפאתה"[22]. בירושלמי מתואר, כיצד בנות צפורי היו עולות לשבות במהלך השבת בחצרות המקדש. הן עשו זאת מבלי לגזול מזמן עבודתן בשדה בימות החול, שכן, שבו מיד לעבודתן ביום ראשון עם שחר, ולא היה אדם שהחל בקטיף התאנים לפניהן[23]. כן מתואר שם אודות בנות לוד, שהיו לשות עיסתן בערב שבת, ועולות ומתפללות בבית המקדש, ולאחר מכן שבות ויורדות ללוד בטרם תחמיץ העיסה. הווה אומר, נשים עשו מאמץ לשפוך שיח לפני ה' במקדש ולקבל את שבת המלכה בחצרותיו ולשוב לבתיהן[24].

תפילת נשים במקדש

במקרא ובתלמוד מתוארות עובדות של נשים הבאות למקדש לתפילה ולהשתחוייה. בין השאר מתואר, כיצד אשה באה עם בתה החולה, הקיפה את הר הבית והכל התפללו עליה ונתרפאה.

תפילה בעת צרה ותקיעה בחצוצרות: מצות עשה מן התורה להתכנס בעת צרה בחצרות בית ה', לתפילה, זעקה, ולתקיעה בחצוצרות. וכתבו מוני המצוות: "ציונו לתקוע בחצוצרות במקדש... וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעיתות הצורך והצרות, כשנצעק לפני השם יתעלה, והוא אומרו: 'וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'"[25]. וכך התקיימה המצוה בימי בית ראשון - כמתואר בכתובים, שיהושפט וכל אנשי יהודה עלו בעת מלחמה להר הבית, וקראו צום והתפללו וזעקו – אנשים נשים וטף[26], וסופם שנושעו. כך גם התקיימה המצוה בימי בית שני בעיתות צרה ועצירת גשמים "בשערי מזרח ובהר הבית"[27].

קריאת שמע וברכותיה לכהנים במקדש: לכהנים היה סדר תפילה מיוחד ומקוצר, שכן, עסקו במצות הקרבת התמיד עם שחר. לאחר שהעלו את אברי התמיד לכבש המזבח, התכנסו ובאו כל הכהנים המתעסקים בעבודת היום[28] ללשכת הגזית לתפילה[29]. בהיותם בלשכה, מכריז הממונה ואומר: "ברכו ברכה אחת!"[30] ה'ממונה' האמור כאן הוא סגן כהן גדול[31], ויש חולקים וסוברים שהממונה כאן הוא הממונה על הפייסות[32]. הכהנים העומדים בלשכה מברכים ברכה אחת מברכות קריאת שמע. נחלקו אמוראים איזו ברכה מברכים, יש אומרים 'אהבת עולם', כלומר, הברכה השנייה של קריאת שמע[33], ויש אומרים שמברכים ברכת 'יוצר אור'[34]. להלכה כתבו הראשונים, שמברכים אהבת עולם[35], ופותחים בה בברוך מפני שאינה סמוכה לחברתה[36]. הטעם שברכו רק ברכה אחת, הרי זה מפני שהקרבת התמיד מתקיימת קודם זריחת החמה[37], ובזמן שהתכנסו הכהנים בלשכת הגזית טרם הגיע זמן ברכת יוצר אור וקריאת שמע[38]. כך אמרו חכמים: "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר... לא יצא ידי חובתו, שאנשי משמר משכימים", וכהנים אלה קוראים את שמע לפני הזמן הראוי לקריאה[39]. לאור האמור, כשהגיע הזמן וזרחה השמש בירכו הכהנים גם ברכת יוצר אור[40]. יש מוסיפים ומסבירים, שהטעם שתיקנו רק ברכה אחת הוא כדי שלא ישתהו יותר מדי באמצע העבודה[41]. לאחר הברכה קראו את 'עשרת הדברות' מפני שהם "יסוד הצווי ותחילתו"[42], שהם עיקר התורה[43] ואף יש בהם רמז לתרי"ג מצוות[44]. ודבר זה תיקנו רק במקדש ולא במקום אחר, מפני המינים והכופרים, שלא יהיו אומרים אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני[45]. מיד לאחר מכן נאמרו שלושת פרשיות קריאת שמע: שמע, והיה אם שמע ופרשת ציצית, ולאחריהם ברכת אמת ויציב[46].

הכהנים קוראים את שמע בלשכת הגזית

הממונה במקדש מכריז בלשכת הגזית על הברכות שאומרים כהני המשמר. הכהנים מתפללים תפילה מקוצרת, וכן קוראים קריאת שמע, למרות שטרם הגיע זמנה. זאת, מפני שעדיף לקרוא את שמע מוקדם מאשר לאחר אותה אחר תום העבודה העשויה להתמשך (רש"י).

ברכת עבודה: במשנה נאמר, שלאחר קריאת שמע וברכותיה היו מברכים: "עבודה וברכת כהנים"[47]. ברכת זו היא ברכת 'רצה' מתוך תפילת העמידה, והיו מתפללים על ריצוי עבודתם, ועל קרבנם שיתקבל ברצון ויהיה לריח ניחוח לפני ה'[48]. ולא היו אומרים 'והשב העבודה לדביר ביתך'[49], ולא היו חותמים בה - 'המחזיר שכינתו לציון'[50], אלא חותם בה "ברוך אתה ה' המקבל עבודת עמו ישראל ברצון"[51]. יש אומרים שהיה נוסח שונה בחתימה: "ברוך אתה ה' שאותך לבדך ביראה נעבוד"[52], או - "שאותך לבדך ביראה נעבוד, ברוך אתה ה' שוכן בציון"[53].

ברכת כהנים וברכות נוספות: ברכה נוספת הנזכרת במשנה היא 'ברכת כהנים'[54]. מסבירים הראשונים, שברכת כהנים זו לא היתה ברכת הכהנים שהיו מברכים את העם לאחר גמר העבודה[55], אלא אמירת פסוקי ברכת כהנים כחלק מתפילה - ללא ברכה ונשיאת כפיים[56]. לדעה זו נראה, שסיימו גם את ברכת שים שלום[57]. לעומת זאת מצינו דעה האומרת, שהיו אומרים: "אלוהינו ואלוהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה..." ולא היו אומרים את פסוקי ברכת כהנים אלא מתפללים על נשיאת הכפיים, שהיו עתידים לעשות לאחר סיום העבודה, שיסכים הקדוש ברוך הוא לברך את ישראל על ידם, כדרך שמתפללים 'רצה' על עבודת התמיד[58].

הברכה בשבת למשמר היוצא: בשבת היו המשמרות מתחלפות[59], ובאותו מעמד בלשכת הגזית, שבו נאמרו הברכות דלעיל, מוסיפים ברכה של המשמר היוצא המברך את המשמר הנכנס[60]. וכך היה אומרים: "מי ששכן את שמו בבית הזה ישכין בינכם אהבה אחוה שלום ורעות"[61].

תפילתם של לויים וישראלים בעת העבודה: הלכה היא בתלמוד: "כהנים בעבודתן ולויים בדוכנן וישראל במעמדן - פטורין מן התפילה ומן התפילין"[62], שכן, "העוסק במצוה פטור מן המצוה"[63]. וכתבו הראשונים: "כהנים בשעת העבודה והלויים בשעה שאומרים השיר של הדוכן, וישראל בשעה שעומדים במקדש - פטורין מן התפילה ומן התפילין[64], ונראה מדבריהם, שכל ישראל הנמצאים במקדש בשעת העבודה דינם כדין אנשי המעמד, שכן כולם באים בשם כל ישראל, ובעת עמידתם שם הם שותפים לעבודה והם חלק ממנה ככהנים עצמם, ולפיכך הם פטורים מן התפילה ומן התפילין. יש מן האחרונים שכתבו, שבאשר לקריאת שמע לא פטרו את הכהנים הלויים והישראלים, ומי שנמצא בעזרה ואינו עסוק במצוה גופא, כגון הקרבת קרבן או שירה על הדוכן, ובוודאי אלו מישראל העומדים וצופים בעבודה, גם אם פטרו אותם מתפילה ותפילין לא פטרו אותם מקריאת שמע, ויקראו אותה בזמנה[65]. אולם לא כן משמע מדברי הראשונים שכתבו, שישראל העומדים בשליחות הצבור על הקרבן, ו"מצוה שיהיו משמרים ועומדים על קרבנם", אלו מאחרין לקרות קריאת שמע, וקוראים אותה רק לאחר כלות עבודת התמיד[66].

מעולם ההלכה

הברכות: אמת ויציב, עבודה וברכת כהנים, שנאמרו לעם – כיצד?

נאמר במשנה תמיד ה, א: "אמר להם הממונה [לאנשי המשמר] ברכו ברכה אחת! והן ברכו [אהבת עולם]. קראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. [ושוב אמר]: ברכו את העם שלש ברכות! אמת ויציב, ועבודה וברכת כהנים". הפרשנים התקשו במשפט 'ברכו את העם שלש ברכות', שכן, 'אמת ויציב' אין בה ברכה לעם. לפיכך פירש רש"י[67], שבירכו 'אמת ויציב' עם העם שבעזרה, שכן המלה 'את' פעמים משמעותה 'עם' – 'יחד', נמצא שלא בירכו את העם - אלא עם העם. כן עולה השאלה, הרי שעה זו מוקדמת, בטרם הנץ החמה, והעם טרם קרא קריאת שמע כדי שיאמרו 'אמת ויציב' כיצד, אפוא, יקראו עם העם? אכן הרמב"ם מפרש את הלשון כפשוטה (תמיד ה, א) שהכהנים בירכו את העם בברכת 'אמת ויציב', ובלשונו: "אמר, שהם מברכין את העם שלש ברכות, והם: אמת ויציב, ורצה, ושים שלום. לפי שהן כולן תפילה על ישראל, ולפיכך אמר בהם - 'וברכו את העם', וכל זה יהיה כשהם [הכהנים] בלשכת הגזית. אבל ברכת כהנים הידועה, והיא – 'יברכך ה'', הרי הם אומרים אותה על מעלות האולם אחר גמר עבודת התמיד". לאור האמור פירוש ברכת 'אמת ויציב' עניינה, הברכה - "גואלנו גואל אבותינו... פודנו מצילנו... בכל דור ודור... מוציא אסירים ופודה ענוים... ועונה לעמו ישראל בעת שוועם אליו". 'ברכת עבודה' עניינה, שה' ירצה את עבודת הקרבנות והתפילה, וכך הברכה השלישית: "שים שלום טובה וברכה, חיים חן וחסד ורחמים... ברכנו אבינו כולנו", ברכה זו נאמרת, כהקדמה לברכת כהנים העומדת להתקיים על הדוכן[68].

---

[1] ראה 'סידור המקדש' בסוף – 'בית ה' נלך'.

[2] משנה יומא ג, יא.

[3] גמ' יומא לז, ב.

[4] ברייתא יומא לז, ב.

[5] בית הבחירה יומא לז, ב.

[6] וראה הרחבת דברים בעניין זמן הנץ בירושלים ובמקדש, ב'סידור המקדש' פרקים יב – יד.

[7] שמות כג, כה.

[8] דברים יג, ה.

[9] מדרש תנאים דברים יג, ה.

[10] ספר המצוות לרמב"ם עשה ה; וראה מלכים א' ח. .

[11] רמב"ן בהשגותיו לספר המצוות שם.

[12] מלכים א' ח, לג.

[13] 'מדרש הגדול' וזאת הברכה דברים לג, יב.

[14] רמב"ם 'ספר המצוות' עשה ה. וכך ב'ספר המצוות' בשורש השנים עשר, שם כתב, שמצות 'ועשו לי מקדש' ענינה – "שיהא לנו בית שכלפיו יכוונו ואליו יבואו".

[15] ספר החינוך מצוה צה.

[16] ויקרא יט, ל.

[17] ויקרא כו, ב: ומבואר בתרגום ירושלמי השלם, 'ובבית מקדשי תהוון מצלין בדחלתא'.

[18] ספר החינוך רכא.

[19] רמב"ם פירוש המשנה ל'ברכות' ט, ה.

[20] שמחות ו.

[21] שמואל א' פרקים א - ב.

[22] שמחות פרק ו.

[23] ירושלמי מעשר שני כט, ב.

[24] ראה הרחבת דברים בעניין התפילה במקדש בכלל ותפילת נשים בפרט, ב'סידור המקדש לאם ולבת' פרקים ד – ט.

[25] ספר המצוות לרמב"ם עשה נט.

[26] דברי הימים ב' כ, ב.

[27] ראש השנה כז, א.

[28] לשון המאירי ברכות יא, ב.

[29] תמיד לא, ב; רמב"ם תמידין ומוספין ו, ד.

[30] תמיד לב, ב (פ"ה מ"א).

[31] רש"י, ריטב"א, מאירי ושיטה מקובצת ברכות יא, ב.

[32] ראב"ד ורא"ש תמיד שם; תוספות הרא"ש ברכות שם, וכן נראה מדברי הרמב"ם שבהלכה א' כתב 'הממונה על הפייסות', ובנידון כאן בהלכה ו' כתב 'הממונה' סתם, ומשמע שהוא אותו שהזכיר בהלכה א. ראה גם תוספות יומא טו, ב.

[33] דעת שמואל בברכות יא, ב.

[34] דעת ר' זריקא שם.

[35] רמב"ם תמידין ומוספין ו, ד; רבנו חננאל ברכות שם; אור זרוע סימן כה בשם ר' חננאל; מאירי תמיד לב, ב. אך ראה במגן אברהם (או"ח נח, ה) שכתב בשם הרשב"א בחידושיו בברכות שם שהכריע כר' זריקא שאמרו יוצר אור, וראה גם סמ"ג עשה קצא - קצב ופסקי הרי"ד בברכות שלא הכריעו בדבר, וכן הראב"ד והרא"ש בתמיד לא הכריעו.

[36] מאירי ברכות שם.

[37] ראה יומא כח, א - ב; רמב"ם תמידין ומוספין א, ב. וראה שערי היכל יומא מערכה נט.

[38] ברכות יב, א.

[39] יומא לז, ב. וראה גם רש"י ברכות יא, ב ד"ה וברכת כהנים.

[40] כך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה תמיד ה, א. וכך מצדד ר"י קורקוס בהלכות תמידין ומוספין ו, ד בדעת הרמב"ם אף שהשמיט זאת בהלכות תמידין ומוספין; מאירי ורע"ב תמיד ה, א.

[41] מאירי ברכות יא, ב.

[42] רמב"ם פירוש המשנה תמיד ה, א.

[43] רע"ב תמיד ה, א; ר"י קורקוס תמידין ומוספין ו, ד.

[44] רדב"ז שם על פי רס"ג.

[45] ברכות יב, א. ירושלמי ברכות א, ה.

[46] תמיד לב, ב.

[47] תמיד לב, ב.

[48] מאירי ותוספות רא"ש ברכות יא, ב; רא"ש תמיד שם.

[49] מאירי שם.

[50] רא"ש תמיד לב, ב.

[51] רש"י ברכות יא, ב ד"ה ועבודה בפירוש ראשון; מאירי ברכות שם.

[52] רש"י שם בפירוש השני.

[53] רא"ש תמיד שם.

[54] תמיד לב, ב.

[55] ראה תמיד לג, ב; רמב"ם תמידין ומוספין ו, ה. וע"ע ברכת כהנים.

[56] רש"י ותוספות ברכות יא, ב ד"ה וברכת כהנים; רע"ב תמיד ה, א.

[57] רשב"א, תוספות הרא"ש והריטב"א בפירוש השני ברכות שם; מאירי ברכות שם; תפארת ישראל תמיד ה, א. וראה צל"ח שכתב בפירוש שגם לדעת תוספות אמרו לאחר ברכת כהנים את ברכת 'שים שלום'.

[58] רא"ש תמיד לב, ב.

[59] סוכה נו, ב. וע"ע משמרות כהונה.

[60] תמיד לא, ב.

[61] ברכות לב, א; רמב"ם תמידין ומוספין יב, א. וראה מהרש"א שכותב שברכה זו נתקנה עוד קודם שתקנו את הפייס בין אנשי המשמר, ומתוך כך היו לעיתים באים לידי קטטה, ולכן התפללו שתהיה אהבה ואחוה וכו'.

[62] זבחים יט, א.

[63] סוכה כה, א.

[64] רמב"ם תפילין ד, יג.

[65] באר יהודה הלכות תפילין ד, יג.

[66] רש"י יומא לז, ב.

[67] ברכות יא, ב.

[68] ורמב"ם פירוש המשנה תמיד ה, א; רמב"ם תמידין ומוספין ו, ד; רשב"א, תוספות הרא"ש והריטב"א שם בפירוש הראשון; מאירי תמיד שם. וראה תוספות יו"ט תמיד שם.