קרבנות הזב והזבה

קרבנות הזב והזבה: קרבנות שהזב או הזבה מביאים ביום השמיני לטהרתם.

נאמר בתורה: "וכי יטהר הזב מזובו, וספר לו שבעת ימים לטהרתו. וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר. וביום השמיני יקח לו שתי תורים או שני בני יונה, ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד, ונתנם אל הכהן. ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה, וכיפר עליו הכהן לפני ה' מזובו"[1]. כוונת הפסוק לומר, שמשנתרפא הזב מזובו, יביא שתי תורים או שני בני יונה לכפרה. זב שלא הביא קרבנותיו, אף על פי שטבל והעריב שמשו, נחשב מחוסר כיפורים*, לפיכך, אסור לו לאכול קדשים[2], וכן אסור לו להיכנס למקדש, לעזרת ישראל או לפנים ממנה[3].

הגדרת המושג 'זב' לעניין הקרבנות: זב* שראה מראה זיבה שלוש פעמים, סופר שבעה ימים נקיים מזיבה, וטובל ביום השביעי, וביום השמיני לטהרתו מביא שתי תורים או שני בני יונה. הכהן מקריב אחד מהם לחטאת ואת השני לעולה, ובכך השלים הזב את טהרתו. אין זב חייב בקרבנות אלו, אלא אם כן ראה זיבה שלוש פעמים[4], בין שראה שלוש פעמים ביום אחד, ובין שראה שלוש פעמים בשני ימים או בשלושה ימים רצופים[5].

קרבנות הזבה: נאמר בתורה לגבי הזבה עם סיום טהרתה: "וביום השמיני תקח לה שתי תורים או שני בני יונה והביאה אותם אל הכהן... ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה"[6]. הזבה מביאה אל הכהן, שני תורים או שני בני יונה אל הכהן, והכהן עושה אותם אחד לחטאת ואחד לעולה, ועיין עוד בערכים 'זבה', 'עולת הזב והזבה'.

מעולם המחשבה

קרבנות הזב - טעם המצוה

כתב בעל ספר החינוך (קעח - קעט): "לפי שהשם ברוך הוא הרחיקנו מאד מן המותרות, וציונו להיות קדושים וישרים בענין המאכל והמשתה, ובכל שאר ענייני האדם. ואין ספק כי ענין הזיבה יקרה באדם בצאתו מדרך היושר בהתמדה במאכליו ושיקוייו, ויגדל בגופו מתוך כך אותו המותר... המאוס... כמו שאמרו זכרונם לברכה [בעניין ריבוי האוכל - קידושין ב, ב] 'דרכא דמיכלא יתירא לאיתויי לידי זיבה'. והודיעתנו התורה, שהאדם שיהיה בו כן נקרא טמא, וה'טומאה' שם כולל כל דבר נמאס ונאלח. ובהרחיקנו מזה - נקנה בנפשנו מדת היושר וההשוייה בכל דעתנו ובכל כוחנו... ולכן כשנתרפא הזב ראוי לו להכיר רוע תאוותו, ולהיישיר גופו בכל כוחו [בעניין האוכל והשתיה]. ובענין הקרבן [ישוב בתשובה] ויתחיל לקחת מוסר".

קרבנות הזב ביום טהרתו

בציור נראה הזב שנתרפא, כשהוא מגיע למקדש ביום השמיני לטהרתו ושני בני יונה בידיו. הזב עומד בשער ניקנור ואינו נכנס פנימה, שכן הוא בגדר 'מחוסר כיפורים' האסור בכניסה לעזרה. הכהן יוצא לקראתו כדי לקבל את קרבנותיו ולהקריבם על גבי המזבח.

---

[1] ויקרא טו, יג - טו. רמב"ם מחוסרי כפרה א, ג - ד.

[2] כריתות ח, ב ורש"י שם. רמב"ם מחוסרי כפרה א, א.

[3] כלים א, ח. רמב"ם ביאת מקדש א, ז.

[4] מגילה ח, א ונידה מג, ב. רמב"ם מחוסרי כפרה ב, ו.

[5] זבים א, ג. רמב"ם שם ב, ז.

[6] ויקרא טו, כט.