רבוכה
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 3 דקות
רבוכה: מנחה* העשויה מסולת*, הנחלטת תחילה במים רותחים, ומטוגנת בשמן רב.
בשני מקומות בתורה נאמר, שיש להביא מנחה 'מורבכת'. בלשון חכמים שם מנחה זו - 'רבוכה'[1], ומבואר בדברי חז"ל, שתוכן המושג עניינו – מנחת סולת, המטוגנת בריבוי שמן, שכן, העיסה נילושת בשמן ולאחר מכן מטוגנת בשמן. הלכה זו נאמרה במנחת כהנים ובלחמי תודה.
מנחות הבאות כשהן 'רבוכה': כאמור, שתיים מן המנחות נאמרה בהן הלכה זו במפורש, האחת: 'מנחת כהנים', ועניינה, 'מנחת חינוך'*, היינו, מנחה, שמביא כל כהן ביום שנמשח לעבודה. בכלל זה גם 'מנחת חביתין'*, המובאת בכל יום במקדש עבור הכהן הגדול. ומקור הדברים בפסוק: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו... על מחבת בשמן תיעשה מורבכת תביאנה"[2]. מנחה שנייה: בלחמי תודה נאמר: "אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת - חלות בלולות בשמן"[3], כלומר, עשרה לחמים מתוך הארבעים, את אלו יש לעשותם 'רבוכה'. מנחה אחרת מצינו, שהיא באה כשהיא מורבכת, היינו, בקרבנות המילואים*. שם נאמר, שיש להביא סל מצות, ובו, בין השאר, "חלת לחם שמן אחת"[4], ואמרו חכמים שחלת לחם שמן זו היא רבוכה[5]. כך גם מובא בראשונים: "'חלת לחם שמן', היא הנקראת 'רבוכה', כלומר: משוקעת בשמן"[6].
מנחה רבוכה – הלישה האפיה והטיגון
בציור נראה כהן הלש עיסה שניתנו בה מים רותחים ושמן. לאחר הלישה נאפית המנחה בתנור, ולבסוף מטגנים אותה בריבוי שמן על מחבת.
אופן הכנת הרבוכה: הכהן בולל תחילה את הסולת בשמן וחולט העיסה ברותחים, כלומר, שופך עליה מים רותחים, ולש, ולאחר מכן מוסיף מים פושרים ולש הכל היטב[7]. לאחר מכן, אופה את החלה מעט, ומטגנה בשמן מרובה על המחבת. נחלקו אמוראים בסדר הדברים: רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן אומר, שאופה אותה תחילה ואחר כך מטגנה, ורבי אסי בשם רבי חנינא אומר, שמטגנה ואחר כך אופה אותה[8], והכריעו הראשונים שאופה אותה תחילה ואחר כך מטגנה[9]. לשאר דיני הכנת מנחה זו, עיין ערכים: 'מנחת חביתין', 'מנחת חינוך', ו'לחמי תודה'.
[1] משנה מנחות עח, א, ובעוד הרבה מקומות. לגבי משמעות השם נאמרו כמה פירושים. כבר הרמב"ם העיר שמדובר בשורש נדיר במקרא: "ומילה זו אין לה גזרה כלל במה שיש בידינו מן השפה" (פה"מ מנחות ט, ג; וכ"כ ראב"ע ויקרא ו, יד: "אין לו אח"), ופירש שמשמעות "מורבכת" - משוקעת בשמן, היינו מטוגנת בשמן עמוק, כטיגון הלביבות (פה"מ שם ושם ז, ב), ויש שפירשו ש"מורבכת" היינו רכה מרוב שמנה (רשב"ם ויקרא ו, יד וראב"ע שם בשם "יש מי שאומרים"), וראה מנחות עח, א: "שמן מאי ניהו? לאו רבוכה", ומשמע שרבוכה היינו מרובה בשמן, ואכן אמרו חכמים שהיה נותן שמן ברבוכה לבדה כמו שהיה נותן בחלות וברקיקים יחד (מנחות פט, א; רמב"ם מעשה הקרבנות ט, כ, וראה פיהמ"ש שם ט, ג). ויש שפירשו שמורבכת היא עשויה במהירות (תרגום רס"ג שם וראב"ע שם בשם "יש מי שאומרים" אחרים; וצ"ע, שאע"פ שמנחה זו היא מצה ואסור שתחמיץ, לא מצינו בדיניה שיש לעשותה במהירות יותר משאר המנחות הבאות מצה), ויש מפרשים ש"מורבכת" היא מובחרת (ראב"ע ויקרא ז, יב). בניגוד לכל הפירושים הללו, מהתורת כוהנים (להלן הערה 6) נראה שמורבכת היינו עשויה במים רותחים.
[2] ויקרא ו, יג - יד.
[3] ויקרא ז, יב.
[4] שמות כט, כג; ויקרא ח, כו.
[5] משנה במנחות עח, א ובגמרא שם; רש"י שמות שם וויקרא שם.
[6] פירוש המשנה לרמב"ם מנחות ז, ב.
[7] רמב"ם מעשה הקרבנות יג, ב. מקור דין החליטה ברותחים הוא בתו"כ צו פרק ד, ו: "מורבכת – מלמד שהיא נעשית ברותחים כל צורכה", ובתוספתא מנחות ז, ז.
[8] מנחות נ, ב.
[9] רמב"ם מעשה הקרבנות ט, יט. ושם יג, ג. רש"י ויקרא ו, יד. וראה לשון הרמב"ם שם ט, יט: "ואחר כך קולה אותה בשמן על האלפס וכיוצא זו כדרך שקולין הסופגנין ומרבין בשמנה, וזה הוא הריבוך האמור בכל מקום". הרמב"ם (פיה"מ מנחות ט, ג) גורס בתורת כוהנים שם: "מלמד שכל מעשיה ברותחים", ומפרש שהכוונה היא גם לטיגונה, שנעשה בשמן רותח.