ראשית הגז

ראשית הגז: גזיזת הצמר ונתינתו לכהן כאחד מעשרים וארבע מתנות כהונה.

מצוה מן התורה על אדם מישראל, וכן לוי שגוזזים צמר מכבשיהם, לתת לכהן מתנה מצמר זה, ככתוב: "וראשית גז צאנך תיתן לו"[1]. מתנה זו היא אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה, והיא נוהגת בארץ ישראל בלבד, בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית, בחולין אך לא במוקדשין[2].

החייבים במצוה: כהן חלל אף הוא חייב במצוה זו, בנוסף לישראל ולוי החייבים במצות ראשית הגז[3]. נשים אף הן חייבות במצוה, שכן אין זו מצות עשה שהזמן גרמא[4]. מאידך, חרש שוטה וקטן - פטורים, מאחר שאינם בני דעה ואי אפשר להוציא מהם את כלל מתנות הכהונה[5]. כאמור, כהן פטור מן המצוה וכן כהנת, וגם אם הם רוצים לקיימה – אינם יכולים, שכן במתנות כהונה נאמר 'מאת העם' – ולא מאת הכהנים[6].

הצאן והצמר: אין חייבים בראשית הגז אלא הכבשים בלבד, זכרים ונקבות, וזאת, כאשר צמרן ראוי לעשיית בגדים[7]. אולם אם צמרן קשה ואינו ראוי להכנת בגדים – הכבש פטור ממצות ראשית הגז. לאור האמור, עיזים, שצמרן קשה, פטורים כולם ממצווה זו. בטעם הפטור לכבשים ש'צמרן קשה' נאמרו הסברים אחדים: יש אומרים שצמר קשה אינו מחמם, ועל כן הוא אינו מוגדר כ'גז'[8]. יש אומרים שהצמר הניתן לכהן צריך להיות ראוי להכנת בגד הראוי ל'שרות', כגון אבנט, שרקום מצמר. לעומת זאת בגד הנעשה מצמר קשה איננו ראוי ל'שרות'[9]. ויש אומרים, שצמר קשה לא ראוי ללבישה, וכיון שכל תכליתה של המצוה היא, שהכהן יכין מהצמר שמקבל בגד הראוי ללבישה, לפיכך צמר כזה פוטר את הכבש מראשית הגז[10].

מהלכות ראשית הגז: ראשית הגז נוהג גם לאחר שליבן את הצמר, אך אם צבע את הצמר – פטור, שכן, צביעה זו הרי היא שינוי בצמר, ודינה כדין מזיק מתנות כהונה או כמי שאכלן[11]. כמו כן, אם הכבש מת וגזזו את צמרו – פטור מראשית הגז, מאחר שאינו נקרא 'צאן' או 'גז'[12]. כך גם כבש טרפה - חייב בראשית הגז, וכן כבש בעל מום, וכך כבש כלאיים או כוי, שהוא ספק חיה ספק בהמה[13].

צמר לאחר הגיזה

בציור נראה צמר מגיזת כבשים אחדים לאחר הגיזה. תעשיית הצמר מפיקה מוצרים רבים: בדים משובחים, בגדים חמים לחורף, טליתות, חבלים, תיקים, חוטי תפירה ועוד.

צאן של נכרי: נאמר במשנה: "הלוקח גז צאנו של נכרי פטור מראשית הגז"[14], ומכאן, שיהודי שקנה צמר מגוי, לאחר שהגוי גזז את צאנו – פטור מראשית הגז. אולם אם קנה את הצאן מהגוי, ולאחר מכן גזזו – אף על פי שהצמר גדל על הכבש כשהיה ברשות הגוי – חייב במצווה, ואפילו אם הצאן חוזר לרשותו של הגוי לאחר גזיזתו[15]. ויש אומרים, שאם לא קנה את גוף הצאן - פטור[16].

עדר של שותפים: עדר השייך לשני שותפים מישראל, צריך שיהא לכל שותף לפחות חמישה כבשים כדי לחייב כל אחד ואחד במצוה. אך אם לשותף כלשהוא, או לכל השותפים אין חמישה כבשים - פטורים[17]. לעומת זאת, יהודי השותף עם גוי בעדר, אף על פי שליהודי יש יותר מחמישה כבשים – פטור מהמצווה, שכן מילת 'צאנך' ממעטת גוי[18].

גודל העדר החייב במצווה: נחלקו תנאים כמה צאן יהא לאדם כדי שיתחייב בראשית הגז, כך מובא במדרש[19]: "כמה צאן יהיה לו ויהא חייב בראשית הגז? בית שמאי אומרים: שתי רחילות שנאמר (ישעיה ז, כא) 'והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן', ובית הלל אומרים: חמש שנאמר (שמואל א' כה, יח) 'וחמש צאן עשויות'. רבי עקיבה אומר: 'ראשית הגז' – שתים, 'צאנך' – ארבע, 'תתן לו' - הרי חמש. להלכה נפסק כדעת בית הלל ורבי עקיבא, ועל כן, כל אדם שיש לו חמשה כבשים לפחות, בין זכרים ובין נקבות ויש בגיזתם לא פחות ממשקל ששים סלע, כשמשקל כל גיזה וגיזה לא פחות משנים עשר סלע - חייב בראשית הגז לכהן. אולם אם אחת מכבשים אלו גיזתה פחות משתים עשרה סלעים – אף על פי שגיזתם של חמשת הכבשים יחד יותר משישים סלע – פטורים מראשית הגז[20]. סיבת הדבר מבוארת בראשונים, שכן צריך שלכבשים יהיה לפחות שישים סלע צמר הוא, כדי ששיעור הנתינה יהיה לפחות סלע – אחד משישים, וכדלהלן[21].

שיעור הנתינה: לראשית הגז אין שיעור מן התורה, זאת, כדין שאר התרומות הניתנות לכהנים. וכמו שבתרומה נאמר 'ראשית דגנך', והכוונה לכל תרומה בכל שיעור שהוא, כך גם ה'ראשית' שנאמר במצות ראשית הגז – עניינה שמדין תורה יוצאים ידי חובה בנתינת צמר בכל שיעור[22]. חכמים קבעו שיעור לנתינה - אחד מששים, שכן מטרת המצוה היא לתת לכהנים צמר לעשיית בגדים, ושיעור זה מספיק לעשיית בגד קטן[23].

למי נותנים: נאמר בגמרא: "דאמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ - שנאמר 'ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה'' - כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' - אין לו מנת"[24]. לפיכך, לכתחילה יש לתת ראשית הגז לכהן מיוחס ותלמיד חכם, ואם אין בעירו כהן כזה – אינו חייב לעכב את הצמר אצלו עד שימצא כהן ראוי, ויכול הוא לתנו לכהן עם הארץ[25]. למרות האמור, לא יתן ראשית הגז לכהן הנשוי לאשה פסולת כהונה, או לכהן שאינו מודה בעבודה במקדש, וכך לכהן מחלל שבת[26]! כך גם לא יתן לכהן חלל. עם זאת, יכול לתת לכתחילה ראשית הגז לכהן בעל מום, אך לגבי כהן פצוע דכא, יש שכתבו שהוא אינו בקדושתו והריהו כזר לכל דבר[27], ויש שכתבו שקדושתו נפגמה רק לעניין יוחסין אך לא לעניין זה, ומותר לתת לו ראשית הגז לכתחילה[28]. במקרה שאין כהן או כהנת במקום מגוריו של האדם, הרי מוטל עליו להניח את הצמר אצלו עד שיזדמן לו כהן ויוכל לתת לו את הצמר.

ראשית הגז – חולין: ראשית הגז דינו כחולין לכל דבר ואין בו קדושה כלל, והיא ממונו של הכהן. מכאן אמרו שיכול לקדש בו אישה אם ירצה בכך. ומכל מקום נהגו הכהנים לעשות ממנה ציצית לבגדם, ש"הואיל ואיתעביד בה מצווה חדא, יהא נעשה בה מצווה אחריתא נמי"[29]. כמובן, שאם רוצה הכהן להשתמש בצמר לשימוש אחר – יכול לעשות כן לכתחילה.

כבש עטוף צמר – לקראת גזיזתו

בתמונה נראה כבש בעונת הגיזה לקראת גזיזת צמרו. לרגליו מונחות מספריים מיוחדות לגזיזת הצמר.

---

[1] דברים יח, ד. רמב"ם ביכורים א, ו. חינוך מצוה תקח.

[2] חולין קלו, ב. רמב"ם ביכורים י, א.

[3] משנה למלך שם ט,כ.

[4] רמב"ן קידושין לד, א; חינוך מצוה תקח.

[5] מנחת חינוך תקו, יד.

[6] גז צאנך עמ' נג.

[7] משנה חולין קלה, א; שו"ע יור"ד שלג, ב.

[8] רש"י לחולין קלז, א ד"ה יתחמם.

[9] מאירי שם.

[10] רמב"ם שם הלכה ד.

[11] שו"ע יור"ד שלג, ג; חולין קלה, א ד"ה פטור.

[12] שם הלכה ד; כס"מ שם הלכה ז; מנחת חינוך תפ"ד אות ז'.

[13] שו"ע שם הלכה ז.

[14] חולין יא, ב.

[15] רמב"ם שם הלכה ט; שו"ע שם סעיף ז.

[16] רש"י לחולין קלח, א; רמ"א שם.

[17] שו"ע שם סעיף י.

[18] אחרונים על הרמב"ם שם.

[19] ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קסו.

[20] חולין קלה, א; רמב"ם ביכורים י, יג; שו"ע שם הלכה ט.

[21] רש"י לחולין קלז, ב ד"ה מה בין.

[22] כסף משנה על הרמב"ם שם י,א. דרך אמונה שם.

[23] חולין קלז, ב. רמב"ם ביכורים י, א.

[24] חולין קל, ב.

[25] תוס' שם ד"ה מנין.

[26] חולין קלב, ב; מורשת משה סימן ט"ו.

[27] חלקק מחוקק אבן העזר סימן ה' ס"ק אז

[28] בית מאיר שם; מנחת חינוך תק"ו ס"ק ז.

[29] חולין קלא, ב; שו"ע שם סעיף יד; ברכות לט, ב.