ראש הכנסת

ראש הכנסת: הממונה על סדרי בית הכנסת שבהר הבית.

'ראש הכנסת' הוא מן הממונים במקדש, האחראי על סדרי בית הכנסת בהר הבית בסמוך לעזרה[1]. ממונה זה הוא הקובע בכל ענייני בית הכנסת לעולי הרגל הרבים, כגון: מי יעבור לפני התיבה, מי יפטיר בנביא ומי יפרוס על שמע. מלבד תפקידים אלו, היה לראש הכנסת מעמד מיוחד במעמדים מיוחדים.

תפקידיו המיוחדים: בשני תאריכים בשנה היה מעמד נכבד, בו היו מוציאים את ספר התורה שבעזרה[2], והיו קוראים בו בעזרת הנשים מול קהל רב מישראל: ביום הכיפורים ובמעמד הקהל. ביום הכיפורים היה הכהן הגדול קורא בתורה את פרשת עבודת יום הכיפורים שבפרשת 'אחרי מות'[3]. במעמד 'הקהל'* היה המלך קורא מתוך 'משנה תורה', הוא ספר דברים לפני העם כולו[4]. במעמדים אלו כיבדו את הכהן הגדול והמלך, משום 'ברוב עם הדרת מלך'[5]. לפיכך, לא הביאו להם את ספר התורה ישירות, אלא העבירו אותו מאיש לאיש כדי להדרם ברוב בני אדם בדרך של כבוד[6]. כך נהגו בכהן גדול ביום הכיפורים: "חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול עומד ומקבל וקורא"[7]. באשר למלך אמרו חכמים: "חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך"[8]. בתלמוד ירושלמי שאלו: בכל מקום רגילים אנו לומר, שיש ללכת אחר התורה, וכאן אתה אומר: "מוליכין את התורה אצלן?! - אלא על ידי שהן בני אדם גדולים - התורה מתעלה בהן"[9].

מעמד הקריאה בספר התורה ביום הכיפורים

הכהן הגדול קורא בעזרת נשים את פרשת אחרי מות, ומשמיע את סדר עבודת יום הכיפורים שבתורה. בציור נראה, כיצד מכבדים במעמד זה את הכהן הגדול בהבאת ספר התורה על ידי חזן הכנסת, הנוטל את ספר תורה ונותנו לראש הכנסת (סמוך לכהן הגדול במרכז) וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול המקבל את הספר וקורא בו.

---

[1] ראה יומא סח, ב וברש"י ד"ה בית הכנסת, וכן ר"ן (על הרי"ף) מגילה יד, א. וע"ע בית הכנסת שבהר הבית.

[2] ראה רבנו יהונתן (על הרי"ף), מועד קטן י, ב; שיטה מקובצת בבא בתרא יד, א. אך ראה מאירי יומא סח, ב שכותב שספר התורה היה מבית הכנסת שבהר הבית.

[3] יומא סח, ב.

[4] סוטה מא, א.

[5] מאירי יומא סח, ב.

[6] יומא סט, א; רמב"ם חגיגה ג, ד; רע"ב יומא ז, א.

[7] יומא סח, ב; רמב"ם יום הכיפורים ג, י.

[8] סוטה מא, א; רמב"ם חגיגה ג, ד.

[9] ירושלמי יומא ז, א.