שבועות במקדש

שבועות במקדש: אחד משלש הרגלים - הנקרא בלשון חז"ל 'עצרת'.

חג השבועות חל ביום החמישים לאחר חג הפסח. חג זה הינו אחד משלושת הרגלים בהם מצווים ישראל לעלות למקדש, ולהביא קרבנות יחיד ולשמוח לפני ה', זאת, בנוסף על קרבנות הציבור שקרבים ביום זה, ובהם 'כבשי עצרת'. הקרבנות המוקרבים בעצרת כוללים: פרים, כבשים ועיזים. בנוסף לקרבנות מן הבהמה מביאים ביום זה מנחה חדשה במקדש, כלומר, 'שתי הלחם'*. חג זה נקרא בתורה גם 'חג הביכורים', על שם מנחה זו, ככתוב: "וביום הביכורים, בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם"[1]. כמו כן, מיום זה מתחילים ישראל לקיים את מצוות הבאת הביכורים לכהנים במקדש.

שבועות – חג עליה לרגל: חג שבועות הוא אחד משלושת הרגלים בהם עולים ישראל להיראות לפני ה', ככתוב: "וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים... ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלהיך שלש פעמים בשנה"[2]. העלייה לרגל בתקופת הקציר חייבה את העולים לרגל לזרז את עבודתם בשדה, ולשמור על היבולים מפני עין חומדת. לפיכך נאמר בתורה: "ולא יחמוד איש את ארצך". בדברי חז"ל מצינו דוגמאות להשגחה מיוחדת על ביתו ורכושו של אדם מישראל בעת עלותו לרגל לקיום מצוה זו[3]!

קרבנות המוספים: בחג השבועות, מקריבים במקדש שני תמידין - כבכל יום - בבקר ובין הערביים. לאחר הקרבת התמיד מקריבים את קרבנות המוספים, ומתברר, שהביאו בסך הכל עשרים וששה בהמות לקרבן, וכמפורט להלכה בכתבי הראשונים: "ביום חמשים מספירת העומר, הוא חג השבועות, והוא עצרת, וביום הזה מקריבין מוסף כמו מוסף ראש חדש: שני פרים, ואיל, ושבעה כבשים - כולם עולות, ושעיר חטאת... והם מוסף היום. ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה מנחה חדשה – 'שתי הלחם' ומקריבין עם הלחם - פר ושני אילים ושבעה כבשים - הכל עולות, ושעיר חטאת, ושני כבשים - זבח שלמים... נמצא הקרב ביום זה יתר על שני התמידין, שלשה פרים, ושלשה אילים וארבעה עשר כבשים, הכל עשרים בהמה עולות, ושני שעירי חטאות - נאכלים, ושני כבשים 'שלמים' – נאכלים"[4]. קרבנות המוספים באים יחד עם מנחת נסכים[5], ואין בהם חיוב סמיכה[6]. כמו כן, הם דוחים שבת ויום טוב[7].

הנפת שתי הלחם בלימוד מעשי – מול מקום המקדש

בתמונה נראה תירגול ולימוד מעשי – כפי שנעשה ב'מכון המקדש' – במהלכו נלמדה שיטת עשיית שתי הלחם מסולת חיטה ואפייתה כהלכה. לשם כך עברה החיטה תהליך של 'שיפה ובעיטה'*. כמו כן נאפו 'שתי הלחם' שעוביים 'טפח', כלחם חמץ בתנור מיוחד. הכהן הנראה בתמונה לבוש בגדי כהונה, ומניף את שתי הלחם וכן חזה ושוק, על רקע מקום המקדש.

שתי הלחם: הקרבן המיוחד ליום זה הוא 'שתי הלחם', כלומר, מנחת ציבור המוקרבת כביכורי קציר חיטים בחג השבועות - ככתוב: "והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים... ביכורים לה'"[8]. מנחה זו מתירה את איסור החדש במנחות שבמקדש, שכן, לאחר הבאתה מותר להקריב מנחות מהתבואה החדשה[9]. החיטים של שתי הלחם באות דווקא מחיטים שגדלו בארץ ישראל, ודווקא מן התבואה החדשה[10]. מנחה זו מיוחדת בכך, שהיא נעשית חמץ ולא מצה, שלא כשאר המנחות במקדש, שהן מובאות כשהן מצה דווקא[11]. מנחה זו אינה מוקרבת על גבי המזבח, שכן אין מקריבים חמץ על אש המערכה[12]. צורתם של לחמים אלו כמלבן, שאורכו שבעה טפחים ורוחבו ארבעה טפחים, כמו כן יש להם ארבעה קרנות בגובה ארבעה טפחים[13].

הקרבת 'שתי הלחם': חג השבועות הוא אחד 'משנים עשר יום בשנה, שהחליל היה 'מכה' [מנגן] לפני המזבח.. ואפילו בשבת'[14]. לפיכך בעת הקרבת 'שתי הלחם', היו הלויים שרים, תוקעים בחצוצרות ומחללים, שכך היא מצות היום בתקיעה בחצוצרות ונגינה בחלילים. עם הקרבת 'שתי הלחם' היו מקריבים גם כבשי עצרת. במשנה מבואר, ששתי הלחם ושני כבשי עצרת - טעונים תנופה. התנופה נעשית באופן ש"נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים ומניח שתי ידיו למטה, מוליך ומביא מעלה ומוריד"[15]. מלשון המשנה משתמע, שהנפת הכבשים ושתי הלחם צריכה להיעשות לכתחילה ביחד, אך בדיעבד אם הניף כל אחד לבדו - יצא[16]. לאחר הנפה זו, בה הניפו את הכבשים כשהם חיים, שוחטים את הכבשים ומפשיטים את עורם. כמו כן, לוקחים מכל אחד מהם חזה ושוק, ולאחר מכן מניפים בשנית הכל יחד עם שתי הלחם, כשהחזה והשוק מונחים בצד שתי הלחם[17]. לאחר התנופה, נאכלות שתי חלות הלחם ויתרת בשר הקרבן על ידי הכהנים מכל משמרות הכהונה. כל כהן מקבל את חלקו מ'שתי הלחם' והבשר, והיה רשאי לאוכלו עם מאכלים אחרים[18]. הלכה היא, ש'שתי הלחם' הם בגדר 'קדשי קדשים'*, לפיכך, זכרי כהונה אוכלים אותם בתחומי העזרה המקודשת, זאת, החל משעת חלוקת הלחם ביום, ועד חצות הלילה לפי תקנת חכמים[19].

הבאת ביכורים בתירגול מעשי – מול מקום המקדש

בתמונה נראה תירגול מעשי של הבאת ביכורים– מול מקום המקדש. בטנא שמניף הכהן יחד עם מביא הביכורים, נראים רבים מפירות שבעת המינים. הכהן, יחד עם הבעלים מניפים את סל הפירות, זאת, תוך תקיעה בחצוצרות על ידי הלויים. כמו כן, התקיימה הקראת 'מקרא הביכורים' - כמתואר במשנה, שהתקינו שהכהן מקריא פרשה זו למביא הביכורים שאינו יודע את הפרשה בעל פה.

קרבנות יחיד בחג השבועות: בחג השבועות מקריבים עולי הרגל הבאים למקדש קרבנות יחיד שהם מחויבים להביאם בחג זה[20]: א. עולת ראיה*, ככתוב: "שלוש פעמים בשנה יראה... ולא יראה את פני ה' ריקם"[21]. ב. שלמי חגיגה*, ככתוב: "שלוש רגלים תחוג לי בשנה"[22]. ג. שלמי שמחה*, ככתוב: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך"[23]. מי שלא הספיק להקריב קרבנות אלו בחג, רשאי להביאם גם בששת הימים הבאים לאחר חג השבועות[24].

שבועות – זמן התחלת הבאת הביכורים למקדש: מצות הבאת הביכורים לכהנים במקדש ראשיתה החל מחג השבועות, וזמנה עד חג החנוכה[25]. אדם שהביא ביכורים קודם לחג השבועות אין מקבלים ממנו, וכדברי הראשונים: "אין מביאין בכורים קודם לעצרת, שנאמר: 'וחג הקציר בכורי מעשיך', ואם הביא - אין מקבלין ממנו, אלא יניחם שם עד שתבוא 'עצרת' ויקרא עליהן [מקרא ביכורים]. וכן אין מביאין ביכורים אחר חנוכה, שהביכורים שביכרו אחר חנוכה [כגון שעורה בניסן חיטה בסיון][26] הן חשובין משנה הבאה, ויניחם עד אחר עצרת"[27]. נמצא, שאין להביא ביכורים למקדש קודם חג השבועות, עם זאת מפרישים את הביכורים בשדה וקוראים להם - שם 'ביכורים' בטרם נקצרו[28].

מעולם ההלכה

חג הביכורים – ביכורי 'שתי הלחם' וביכורי כל יחיד מישראל

ב'חג הביכורים' מביאים ישראל את ביכורי 'שתי הלחם' במקדש, וכן מקיימים את מצות הבאת הביכורים של כל יחיד מישראל, המביא מן השדה ומן הכרם את ביכוריו לכהנים במקדש. בעניין זה כתב הרמב"ם (ביכורים ב, ו): "אין מביאין ביכורים קודם לעצרת [חג השבועות]... ואם הביא - אין מקבלין ממנו... וכן אין מביאין ביכורים אחר חנוכה, שהביכורים שביכרו אחר חנוכה - הן חשובין משנה הבאה", ומקור דבריו במשנה חלה ד, י; ובמשנה ביכורים א, ו. יש מן הראשונים והאחרונים שהבינו מדברי הרמב"ם, שאין מביאים ביכורים אחרי חנוכה, כיון שהפירות באושים ורעים או שהם בתהליך ריקבון (ראב"ד שם, וכן הרדב"ז שם). לשיטתם, אם הפירות משובחים או שצמחו אחרי חנוכה עד ט"ו בשבט - ניתן להביאם למקדש. אולם כוונת הרמב"ם לומר, שיש ללכת אחר סדרי הטבע בארץ ישראל, שכן, שבעת המינים צומחים בסדר קבוע. השעורה צומחת בניסן, ולכן מביאים את העומר מן השעורים בפסח. החיטה צומחת מן החיטים בחג השבועות ולכן מביאים את שתי הלחם בשבועות. בגמרא נאמר, ש"בעצרת נידונים על פירות האילן" (ראש השנה טז, א) ואכן, הענבים מופיעים בתמוז והלאה. כך גם התאנים צמיחתם מאב והלאה. מכאן התיאור במשנה בתענית (כו, א; כח, א) שקוצעי הקציעות היו יוצאים לקטוף את התאנים באב, והביאום עם מביאי הביכורים לירושלים בט"ו באב, וזוהי גם תקופת הבשלת הרימונים. לאחר מכן בתקופת אלול ותשרי מופיעים תחילה התמרים ולאחר מכן הזיתים. זה מה שכתב הרמב"ם (ביכורים ד, יג): "המביא בכורים מאחר חג הסכות ועד חנוכה... מביא ואינו קורא, שנאמר: 'ושמחת בכל הטוב', ו'אין קריאה אלא בשעת שמחה' - מחג השבועות עד סוף החג [על פי הספרי שם]"[29]. בתקופה זו מתקיים עיקר האסיף; בוצרים את הענבים, קוטפים רימונים, תאנים תמרים ושאר פירות, ומכינים יין שמן ועיגולי דבלה וכד' לכל השנה. לאחר חנוכה שבעת המינים הולכים ומתייבשים, ואף מזיקים לעץ אם לא יקטפו אותם. זה מה שאמרו בספרי (כי תבוא פיסקא רצז): "'אשר תביא מארצך' - כל זמן שהם מצויים על פני ארצך' - ואחרי חנוכה אינם נמצאים". נמצא שחג השבועות נקרא 'חג הביכורים' משתי סיבות; קרבן ציבור של 'שתי הלחם' הביאו מן החיטים למקדש, ואילו ביכורי יחיד הביאו בעונה זו מן החיטים והשעורים בלבד. בעל שדות וכרמים שגדלו בשדותיו שבעת המינים, הביא את פירות הביכורים בעלותו לרגל ל'חג האסיף', כלומר, חג הסוכות.

קרבנות החג - תמידין ומוספין

בציור נראים עשרים ושש בהמות העושות את דרכן למקדש, והן שיובאו כקרבנות חג השבועות; חלקן עולות, חלקן חטאות, וחלקן שלמים.

---

[1] במדבר כח, כו.

[2] שמות לד, כב- כד.

[3] מכילתא דרשב"י שמות כב- כד. אבות דר' נתן פרק יב.

[4] רמב"ם תמידין ומוספין ח, א.

[5] רמב"ם מעשה הקרבנות ב, ב.

[6] שם ג, י.

[7] רמב"ם ביאת מקדש ד, ט - י.

[8] ויקרא כג, טז - יז.

[9] משנה מנחות סח, ב; רמב"ם תמידין ומוספין ז, יז.

[10] משנה מנחות פג, ב; רמב"ם תמידין ומוספין ח, ב.

[11] משנה שם נב, ב; רמב"ם שם ח, ט.

[12] על פי ויקרא ב, יא; רמב"ם מעשה הקרבנות יב, יד.

[13] משנה מנחות צו, א. ולדברי רש"י ורבינו גרשום שם, היה מדביק את הקרנות בקצוות.

[14] רמב"ם כלי מקדש ג, ב - ו.

[15] מנחות סא, א.

[16] רמב"ם תמידין ומוספין ח, יא.

[17] שם.

[18] תמורה כג, א.

[19] תוספתא זבחים ו, טז; רמב"ם תמידין ומוספין שם.

[20] חגיגה ז, א. רמב"ם חגיגה א, א.

[21] דברים טז, טז.

[22] שמות כג, יד.

[23] דברים טז, יד.

[24] חגיגה יז, א. רמב"ם חגיגה א, ז. ועיין ערך תשלומים.

[25] יש הקוראים לחג השבועות 'חג הביכורים' בהנחה, ששם זה מכוון להבאת הביכורים על ידי כל יחיד לכהנים מקדש. כפי שיתבאר להלן, חג השבועות אינו היום היחיד למצוות הבאת הביכורים, וביום זה מתחיל זמן המצוה שזמנה עד חנוכה, ואילו השם 'חג הביכורים' שבתורה, מתייחס ל'שתי הלחם' הבאים בחג זה מן התבואה החדשה.

[26] ראה 'מעולם ההלכה'.

[27] רמב"ם ביכורים ב, ו.

[28] דרך אמונה שם.

[29] דברים כו, יא.