רך וענוג
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 3 דקות
רך וענוג: דיני איסטניס במקדש.
המושג 'רך וענוג' נזכר בפרשת התוכחה, בין תשעים ושמונה הקללות שנאמרו שם, ככתוב: "האיש הרך בך והענוג מאד תרע עינו באחיו ובאשת חיקו"[1]. מדובר באדם מפונק בטבעו, שדעתו קצה בדבר מאוס[2]. בלשון חז"ל מכונה איש כזה 'ענוג', וכן 'איסטניס'. להלן דיניו באשר לחיובו בעלייה לרגל והבאת קרבנות החג. כמו כן דינו של כהן גדול איסטניס, באשר לטבילה ביום הכיפורים, והכנת המקוה הנדרשת במקרה זה לפני יום כיפור.
אדם 'ענוג' - פטור מ'עולת ראיה': נאמר במשנה: "הכל חייבין בראייה, חוץ מחרש, שוטה... והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו"[3]. יש מן הראשונים שפירש, שגדר מפונק הוא: "שאין הולך בלא מנעל [ומתקשה ללכת כשהוא יחף] דאין אדם נכנס להר הבית במנעלו"[4]. לשיטה זו, פטרו חכמים את ה'רך והענוג' שאינו מסוגל ללכת יחף בהר הבית מהבאת עולת ראיה, כדין חולה, חיגר או זקן. להלכה פסקו הראשונים שהמתקשה ללכת יחף יעלה לרגל, ואינו נפטר מעולת ראייה, וכתבו: "כל האנשים חייבים בראייה, חוץ מחרש ואילם... וכן הזקן והחולה, והרך והענוג מאד, שאינם יכולים לעלות על רגליהן"[5], כלומר, גופם חלש ורגליהם חלשות "ואינם מהלכים על רגליהם בלא משענת"[6] - אלו פטורים מן הראייה. באשר לאדם שמתקשה ללכת כשהוא יחף - ישים סודר ברגליו, כגון, נעלי בד וכד', ויכנס להר הבית[7].
המפונק ודינו לעניין שלמי חגיגה ושלמי שמחה: כתבו הראשונים: "כל החייב בראייה - חייב בחגיגה, וכל הפטור מן הראייה [כגון הרך והענוג] פטור מן החגיגה. וכולן חייבין בשמחה"[8], הווה אומר שהזקן, והחולה והרך והענוג צריכים לעלות לרגל, כדי לקיים מצות שלמי שמחה. ושאלו הראשונים: הרי מדובר באדם חולה ברגליו, ואם כן פטרו אותו מן העלייה, ואיך יחייבו אותו לעלות לירושלים בגלל שלמי שמחה? ותירץ, שאם מדובר בזקן היושב בירושלים, או שהגיע הזקן לרגל מרחוק כשהוא רכוב על בהמה או עגלה, על כך נאמר, שאמנם פטור מן הקרבנות האחרים, אך בשלמי שמחה חייב. נמצא, שפטרו אותו מלעלות למקדש, ומהבאת עולת ראייה בעזרה, מאידך חייבו אותו להביא שלמי שמחה באמצעות שליח ויאכל אותם בירושלים[9]. יש מן הראשונים שכתב, שהרך והענוג הפטור מראייה - חייב לא רק בשלמי שמחה אלא גם בחגיגה[10], ולהלכה לא נפסק כדעה זו[11].
טבילת כהן גדול איסטניס ביום הכיפורים: נאמר במשנה: "אם היה כהן גדול זקן או איסטניס - מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן, כדי שתפיג צינתן"[12]. בגמרא מבואר, שאם הכהן הגדול אינו יכול לטבול במי מקווה קרים עקב זקנתו, הלכה היא, שמחממים בשבילו את מי המקוה. כיצד? - בערב יום הכיפורים היו מחממים עששיות – עשתות של ברזל - בתנור, וביום הכיפורים עצמו, בטרם יורד הכהן הגדול לטבול במקווה, היו מכניסים את העששיות למים כדי להפיג את צינתם. ומבואר בגמרא שאין חוששים במעשה זה שמא האש צורפת את הברזל, שכן אין מתכוונים לצרפו – והלכה היא, ש'דבר אין מתכוון – מותר'. כמו כן, הלכה היא שאין שבות במקדש. וכך נפסק להלכה[13].
הרך והענוג – פטור מן ה'ראייה' וחייב ב'שלמי שמחה'
בציור נראה אדם העולה לרגל, ולמרות שהוא מתקשה בהליכה, עולה לירושלים כשהוא נעזר במקל. הלכה היא, שכיון שהוא בגדר 'רך וענוג' הרי הוא פטור מעולת ראיה ומחגיגה. עם זאת הוא חייב בשלמי שמחה, לפיכך מביא עז לקרבן, ובני המשפחה יקריבו עבורו את הקרבן בעזרה, ויאכלו ממנו בירושלים במהלך החג.
[1] דברים כח, נד.
[2] רש"י שם.
[3] חגיגה ב, א.
[4] רש"י חגיגה ד, ב; ונראה, שלמד הלכה זו מן הפסוק (דברים כח, נו): "הרכה בך והענוגה, אשר לא ניסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך".
[5] רמב"ם חגיגה ב, א.
[6] משנה למלך על הרמב"ם חגיגה ב, א.
[7] מאירי חגיגה ב, א.
[8] רמב"ם חגיגה ב, ד.
[9] המאירי חגיגה ב, א.
[10] תוס' שם ד"ה חוץ.
[11] כגון הטורי אבן (אבני שוהם לחגיגה ג, א) שהביא ראיות רבות לשיטת הרמב"ם.
[12] יומא לא, ב.
[13] רמב"ם יום הכיפורים ב, ד.