ריצוי ציץ

ריצוי ציץ: קרבן שנטמא וכן ישראל שנטמאו, ומקריבים את קרבנם בטומאה - הציץ מרצה ומכפר על מביאי הקרבן.

הציץ שנשא הכהן הגדול על מצחו, עיקרו - תוספת קדושה לכהן הגדול. עם זאת נועד לציץ תפקיד בהקרבת הקרבנות, ככתוב: "והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל... והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'"[1]. הווה אומר: פרט להיות הציץ אחד מבגדי הכהן הגדול, יש לציץ חשיבות בפני עצמו, בפעולת ה'ריצוי' המתקיימת על ידו. פעולה זו מאפשרת להמשיך ולהקריב קרבן שנטמא, כגון, לזרוק את דמו, או להקטיר את האימורים למזבח. כמו כן, 'ריצוי' זה מחשיב אותו ככשר לכמה ענייני הלכה, כמו, חיובי מעילה*, פיגול* ואכילת קרבן פסח*[2].

ריצוי הציץ על הטומאה: ריצוי הציץ נאמר דווקא במקרה שהקרבן נפסל בפסול של טומאה, לא כן בפסול אחר. כגון, דם קדשים שיצא חוץ לעזרה, בכגון זה נפסל הזבח, ואם חזר הכהן והכניסו לעזרה, וזרקו על המזבח לא נרצה[3].

טומאה בציבור: לפי השיטה שהטומאה 'הותרה' בציבור, כגון, לעניין הקרבת קרבן פסח, כשנמצא רוב הציבור טמא, לשיטה זו אין צורך בציץ להכשיר את הקרבת הקרבן[4]. לא כן לפי השיטה המקובלת להלכה, הקובעת, שטומאה 'דחויה' בציבור*, הלכה היא, שיש צורך בציץ שיכשיר את הבאת הקרבן וירצה על הקרבתו בטומאה[5].

עודו על מצחו: לשיטה האומרת, שהטומאה 'הותרה' בציבור - דבר שנאמר רק לגבי קרבן יחיד - יכול הציץ לרצות רק כאשר הוא מונח על מצחו של הכהן הגדול[6]. לא כן לפי השיטה האומרת שהטומאה 'דחויה' בציבור, הלכה היא, שהציץ מרצה אף כאשר אינו מונח על מצחו של הכהן הגדול. ויש מי שסובר שמחלוקת זו אינה תלויה אחת בשניה, ולדעתו אף בקרבן ציבור הציץ מרצה רק כשהוא על מצח הכהן הגדול[7].

ציץ בראש כהן גדול - לריצוי קרבן הבא בטומאה

בתמונה נראה הציץ המונח על מצחו של כהן גדול, כשהוא לבוש בגדי כהונה (במכון מקדש). הלכה היא, שהציץ מכפר על הבאת קרבן בטומאה, זאת בתנאי שהציץ אכן מונח על מצחו.

על מה מרצה הציץ? יש אומרים, כי הציץ מרצה רק על טומאת בשר הקרבן ולא על טומאת האדם[8]. וכתבו הראשונים להלכה, ש"הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין [אם נטמאו במהלך ההקרבה] שנאמר: 'והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עוון הקדשים'. אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין [היינו, אין הציץ מרצה על כהנים האוכלים בשר קרבן שנטמא]. ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אלא אם כן היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה", וזאת בתנאי שהציץ נמצא על מצחו של כהן גדול, שנאמר: "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'"[9]. כמו כן, הלכה היא, שהציץ מרצה על טומאה שלא היתה ידועה כלל, הנקראת 'טומאת התהום'[10].

ריצוי על אכילות: קרבן פסח הוא הקרבן היחיד שקיומו של הציץ מאפשר את אכילתו, ומרצה, למעשה, את עצם ההקרבה ואף את אכילתו על ידי כלל הציבור[11]. יש סוברים כי הציץ מרצה על האכילות אף בשאר קרבנות הציבור, לעניין החשבתם כקרבנות כשרים[12]. עוד מצינו מי שסובר, כי תמיד מרצה הציץ גם על האכילות[13].

ריצוי בקרבן יחיד: כאמור, קרבן ציבור, ניתן להקריבו אף לכתחילה באמצעות הציץ המרצה, לא כן בקרבן יחיד, הלכה היא, שלכתחילה אין לזרוק את הדם בטומאה, ורק בדיעבד אם זרקו את הדם הציץ מרצה[14].

ריצוי במזיד: יש סוברים, שההלכה האומרת שהציץ מרצה בדיעבד, היינו, אף אם זריקת הדם נעשתה במזיד[15]. לעומת זאת, יש סוברים, כי בניגוד לשאר הקרבנות, שהזריקה מרצה אף במזיד, בקרבן פסח אין הציץ מרצה אם זריקת הדם נעשתה במזיד[16].

קרבן גויים: הציץ מרצה דווקא על קרבנות של ישראל, אבל קרבן שהובא על ידי גוי ונטמא – אין הציץ מרצה עליו[17].

---

[1] שמות כח, לח.

[2] ראה בהרחבה בשערי היכל על פסחים מערכה קב.

[3] משנה בזבחים פב, א ובמנחות כה, א; רמב"ם פסולי המוקדשין א, לד - לה.

[4] פסחים שם ויומא ז, א.

[5] פסחים עז, א; רמב"ם ביאת המקדש ד, טו.

[6] פסחים ויומא שם.

[7] רמב"ם ביאת המקדש ד, ח; ולביאור שיטתו ראה בשערי היכל על יומא מערכה ו, ובהרחבה בחוברת "כתר כהונה" פרק ד.

[8] שבועות ט, ב; וראה תוספות יומא ז, ב ד"ה מכלל.

[9] תוספתא פסחים ו, ה; רמב"ם ביאת המקדש ד, ז - ח; וראה ביאור המחלוקת בחוברת "כתר כהונה" פרק ג.

[10] פסחים פ, ב; רמב"ם שם. ועיין 'שערי היכל' לפסחים מערכות קיא-קיב.

[11] פסחים עז, א; שכך כולם סוברים פרט לרבי יוסי; וכן כותב המאירי שם עז, ב.

[12] רמב"ם ביאת המקדש שם, וכפי שמבארו הלחם משנה בפסולי המוקדשים שם.

[13] ר"י ב תוספות פסחים עח, א ד"ה הא; חזון איש מנחות לב, לה בדעת הרמב"ם; וראה בשערי היכל לפסחים מערכה קב.

[14] פסחים עח, א; רמב"ם פסולי המוקדשין א, לד.

[15] ולשיטה זו הטומאה צריכה להיות בשוגג, רבינו חננאל פסחים פ, ב; וכדעת רבי שילא שם.

[16] רמב"ם קרבן פסח ד, ב; וראה בשערי היכל על פסחים מערכה קי.

[17] זבחים טו, ב; והרמב"ם השמיט, ודנו בהשמטתו כמה מחברים: נזר הקודש למעילה דף ה, איילת השחר לזבחים שם, ועוד. וראה ערך 'גוי במקדש'.