שור שנגח

שור שנגח: דין שור שנגח את האדם ובכך נאסר למזבח, ודין שור הקדש שהזיק או שניזוק.

שור שנגח אדם, והרגו, למדו חז"ל מדרשת הפסוקים, שנפסל השור לקרבן על גבי המזבח. כמו כן הלכה היא, ששור חולין שנגח שור של הקדש, הבעלים פטורים מלשלם תשלום עבור הנזק. וכן ההפך; שור של הקדש שנגח שור של ישראל, גזברי המקדש פטורים מלשלם על נזקו של השור.

שור שנגח אדם – פסול למזבח: שור שנגח והמית את האדם והיו שני עדים לנגיחה, דין השור בסקילה, ובשרו נאסר בהנאה, ובוודאי שאסור להקריבו על גבי המזבח. נאמר בתורה: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם"[1], ודרשו חז"ל מפסוק זה, ששור שנגח אדם והרגו, ואין שני עדים לנגיחה אלא עד אחד, שור זה אינו רצוי לקרבן, ונפסל להעלותו על גבי המזבח[2]. עוד אמרו חז"ל, שאם בעל השור יודע ושותק, או שהבעלים הודו מעצמם שהשור הרג את האדם, ואין עד אחר, אף שהבהמה מותרת בהנאה להדיוט, נאסרת לגבוה ופסולה בהקרבה למזבח[3]. אם היה עד אחד המעיד על הנגיחה, ובעל השור מכחיש את העדות אודות הנגיחה - הבהמה מותרת אף למזבח[4]. שור שמשחקים בו ומגרים אותו לנגוח אדם, "והרבה עושים כך טיפשי בני אדם במינים מסוימים מן הבהמות והעופות"[5], השור פטור מן המיתה[6]. יתר על כן, שור זה כשר למזבח, שהרי אנוס הוא[7].

שור של הקדש שהזיק – להלכותיו

שור של הקדש שנגח בהמה - פטרה התורה את ההקדש מתשלום.

מהלכות שור שנגח: שור שנגח אדם במעמד שני עדים, ונתערב עם שוורים כשרים למזבח, כל השוורים שהתערבבו פסולים למזבח - אפילו אם התערב השור בריבוא בהמות כשרות[8]. שור שנגח אדם במעמד עד אחד, או שנודעה נגיחתו בעדות הבעלים, והתערב בעדר שוורים של הקדש, כל השוורים נפסלו לקרבן. וממתינים עד שייפול בהם מום, וייפדו כל השוורים שבעדר, ויקנה בסכום שבו נפדה השור היקר ביותר שור אחר משובח, ויקריב אותה במקום השור שנאסר, והשאר מותרים[9]. נחלקו תנאים ואמוראים מה דין ולדותיה של פרה שנגחה אדם[10]. וכתבו הראשונים להלכה, שאם היתה מעוברת בשעת הנגיחה - היא וולדותיה פסולים למזבח, אך אם התעברה הפרה לאחר הנגיחה - הוולדות מותרים[11].

שור של ישראל שנגח שור הקדש: נחלקו תנאים בשאלה; מה הדין, כאשר שור של אדם מישראל נגח שור של הקדש, שכן, מצד הסברא היה צריך המזיק לשלם להקדש את ההפסד? אכן, יש מן התנאים האומרים, ששור של הדיוט שנגח שור של הקדש, לא רק שדינו כשאר נגיחה, אלא אף החמירה בו התורה, ולכן, בין שור תם ובין שור מועד שנגח - ישלם נזק שלם[12]. למסקנה כתבו הראשונים כדעת אותם חכמים בתלמוד, האומרים, שגזירת הכתוב היא, שבעל השור פטור, שנאמר: "וכי יגף שור איש - את שור רעהו"[13], כלומר, דווקא אם נגח את "שור רעהו" אמרה התורה שחייב, לא כן אם נגח שורו את שור ההקדש[14], שם פטרה אותו התורה מתשלום. שאלה אחרת באותו עניין: מה דינו של שור הקדש שנגח שור של הדיוט, האם ההקדש צריך לשלם את הנזק? אף כאן המסקנה להלכה, שגזירת הכתוב היא: "'שור רעהו' – ולא שור של הקדש"[15], מכאן שההקדש פטור מתשלום.

מעולם המחשבה

הפטור מתשלום נזקי שור – על שום מה?

לאור ההלכה שנפסקה למעשה, ששור של אדם מישראל, שנגח שור של הקדש, יהיה פטור מתשלום, יש לשאול; כיצד יתכן שאדם מזיק את נכסי המקדש ויצא פטור בלא כלום? וכתבו האחרונים מסברא, שמא מפני חומרת הנזק, שאדם התרשל והפקיר את שורו, וזה הזיק את ההקדש, לכן אמרה תורה, שלא יוכל לצאת ידי חובתו בתשלום הנזק בלבד, ואין לו כפרה אלא בידי שמים, וכגון, שיתרום סכום כספי למקדש כפיצוי לכפרתו. כך גם יש לשאול, אודות הפטור של ההקדש מתשלום, כאשר שור ההקדש נגח שור של חולין, נמצא, שרכוש ההקדש מזיק לבני אדם, ויאמרו, שהמקדש מזיק ואינו משלם! גם כאן יש סברא, שהדבר בא למנוע מאנשים שאינם כשרים לנצל את ההקדש, וכגון שיקרבו את עדריהם ליד עדרי ההקדש, ואם יזיקו להם בנגיחה יבוא הרועה לתבוע נזקים מן ההקדש, ולנצל את אוצר המקדש ולהתעשר. רק הידיעה ששור הקדש שהזיק פטור - מרחיקה את הרועה מכל מגע עם ההקדש.

---

[1] ויקרא א, ב.

[2] בכורות מא, א; תמורה כח, ב; רמב"ם איסורי מזבח ב, ט; ג, ו; ד, א - ב.

[3] בכורות שם; קידושין סו, א; רמב"ם איסורי מזבח ד, א - ב.

[4] קידושין שם; רמב"ם שם ד, ב. וראה כסף משנה שם.

[5] רמב"ם, פירוש המשנה בבא קמא ד, ד.

[6] רמב"ם נזקי ממון ו, ה.

[7] רמב"ם איסורי מזבח ד, ג.

[8] בבא קמא ע, א; רמב"ם איסורי מזבח ג, יב.

[9] בבא קמא ע, א - עא, ב; רמב"ם איסורי מזבח ו, ב.

[10] תמורה ל, ב.

[11] רמב"ם איסורי מזבח ג, יב - יג וכרבא אליבא דרבנן, אבל לפי ר' הונא בר חיננא אליבא דרבנן הוולדות מותרים בכל מקרה.

[12] דעת ר' שמעון בן מנסיא בבא קמא שם ודעת ר' עקיבא בבא קמא ז, א.

[13] שמות כא, לה.

[14] משנה בבא קמא לז, ב.

[15] רמב"ם נזקי ממון ח, א; סמ"ג עשה סו - סז.