שעיר המשתלח

שעיר המשתלח: שעיר הנשלח מן המקדש לארץ גזרה לכפר על עוונותיהם של ישראל.

נאמר בתורה: "ומאת בני ישראל יקח שני שעירים... והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יועמד חי לפני ה' לשלח אותו לעזאזל המדברה"[1]. עוד נאמר: "וסמך אהרן את ידיו על ראש השעיר החי, והתודה עליו את עוונות בני ישראל... ושילח ביד איש עיתי המדברה"[2]. מבין שני השעירים שהובאו למקדש כקרבן ביום הכיפורים, נבחר השעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל לכפר על עבירות עם ישראל. שעיר זה, שאינו קרבן, נשלח ביד איש עיתי המדברה, ומשהגיע השליח לראש הצוק במדבר, השליך אותו אל המדרון ובכך נעשה איברים אברים.

שעיר לעזאזל ושעיר לה' – מצוה שיהיו שווים: במשנה נאמר, ששני השעירים שעליהם מטילים גורל ביום הכיפורים צריכים להיות שווים בצורתם בארבעה דברים: "במראה ובקומה ובדמים, ובלקיחתן כאחד"[3]. "שווין במראה" - יש מן הראשונים שפירש, שהדמיון ביניהם עניינו - דמיון בצבע בלבד: היינו, שהשעירים יהיו שניהם שחורים או לבנים[4]. להלכה נקבע, שכיון שלא תיתכן זהות מוחלטת בין שני השעירים, מצוה לכתחילה שיהיו שווים ככל האפשר, ובכלל זה בצבע[5]. "שווין בקומה": פשוטו של הביטוי "שווין בקומה", שמדובר בגובה השעיר[6], עם זאת יש מי שכתב שבלשון חז"ל מצינו, שהמושג 'קומה' עניינו גם עובי הגוף, ופירש כך גם לענייננו[7]. עוד כתבו האחרונים, שאין צורך למדוד את השעירים, ודי בכך שלמראית העין הם נראים שווים[8]. "שווין בדמים": בדברי חז"ל מבואר, שהמחיר הקובע אינו המחיר ששולם לקניית השעירים בפועל, אלא דווקא הערך האמיתי של השעירים, הוא שצריך להיות שווה בין שניהם[9]. כאמור, המשנה מציינת לגבי השעירים ש"לקיחתן כאחד": יש שפירשו, שהכוונה היא שהקניין של השעירים יחול בבת אחת[10]. אחרים פירשו, שהכוונה היא ללקיחתן בו ביום כגון בבוקר ובערב, היינו, "שיהיו נקחין שניהן ביום אחד"[11]. כאמור, השוויון עליו דיברו חכמים אין זו אלא מצוה מן המובחר, לפיכך, אם לקחו שעירים שאינם שווים - אין זה מעכב, ואפילו בטרם הגרילו עליהם - אין חובה לקחת שעירים חדשים[12].

'איש עיתי' ושעיר המשתלח - בראש הצוק

בציור נראה הכהן

המשלח השעיר, הנקרא 'איש עיתי', כשהוא עומד על הצוק ומשלח את השעיר אל ארץ גזירה. מאחוריו נראית לשון של זהורית שהלבינה, ובכך מלמדת, שאכן ישראל עשו תשובה ונתכפר להם עוונם.

הדברים הפוסלים את השעיר המשתלח: השעיר המשתלח אינו מיועד להקרבה, ועם זאת, בגמרא מובא, שפגמים הפוסלים בקרבנות - פוסלים גם בו, כגון: 'מחוסר זמן'* – בהמה שלא מלאו לה שמונה ימים, ובעל מום*. הלכה היא, שהשעיר צריך להיות כשר לא רק לפני ההגרלה אלא גם לאחריה[13]. וכתבו הראשונים, שרק פסולים המפורשים בגמרא, וכדלעיל, פוסלים בשעיר, כשנוסף עליהם פסול טרפה[14]. אולם לדעת ראשונים רבים, כל הפסולים הפוסלים בקרבנות פוסלים גם בשעיר[15]. שעיר שנפל בו מום – ניתן להחליפו על ידי חילולו על שעיר תמים, ואין צורך לבצע הגרלה חוזרת[16].

הגורל: השעיר לעזאזל נבחר לאחר הטלת גורל בין שני שעירים. כיצד הוא הגורל? מניחים קלפי המקדש, ומעמידים את שני השעירים כשפניהם למערב ואחוריהם למזרח. הכהן הגדול מגריל, כשהסגן מימינו וראש בית אב לשמאלו, ושני השעירים לפניו. לאחר ההגרלה, קושרים לשון של זהורית על צווארו של השעיר העולה על המזבח - כנגד מקום השחיטה. באשר לשעיר המשתלח - קושרים עליו לשון של זהורית בין קרניו[17].

ונתן על השעירים גורלות

הכהן הגדול מניח את הגורל שכתוב עליו 'לעזאזל' בראש השעיר המשתלח.

הוידוי: לאחר ההזאות של דם הפר ודם השעיר לה' בהיכל, מגיע הכהן הגדול לעזרה, ומתוודה על עוונות בני ישראל. כיצד? - סומך ידו על ראש השעיר המשתלח, ואומר: "אנא ה'! עוו פשעו וחטאו לפניך עמך בית ישראל, אנא ה'! כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים, שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל: ככתוב בתורת משה עבדך לאמור: 'כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה', תטהרו'"[18].

שילוח השעיר: לאחר הוידוי, משלחים את השעיר ביד איש המזומן להוליכו למדבר, אדם זה נקרא בתורה 'איש עתי'. מקום השילוח מוגדר בתורה במילים: "לעזאזל", "המדברה", "ארץ גזרה". מכאן למדו חכמים שלושה תנאים באשר למקום השילוח: א. מקום השילוח צריך להיות עז וקשה, כלומר מקום שיש בו סלעים. ב. המקום נקבע במדבר ולא במקום יישוב. ג. צוק ששיפועו תלול[19]. עוד למדו חכמים, שמיתתו של השעיר צריכה להיות דווקא על ידי דחייתו מהצוק ולא בשום דרך אחרת[20]. מעיקר הדין 'איש עתי' יכול להיות אדם מישראל, אלא שתיקנו חכמים שלא יהיו הישראלים משלחים אלא דווקא כהנים. בדברי חז"ל מתואר, שלאורך הדרך מירושלים למדבר הכינו סוכות, ובכל סוכה אנשים, זאת, כדי שילוו את האיש העתי בדרכו המדברה. כשהיה מגיע לסוכה היו אומרים לו: 'הרי מזון והרי מים', והיה; אם תשש כוחו וחייב לאכול – רשאי לאכול. אנשי ירושלים יושבי הסוכה האחרונה, מלווים את האיש עתי עד סוף התחום, עומדים שם ורואים את מעשיו מרחוק[21].

יקירי ירושלים מלוים את הכהן והשעיר -

וממתינים בסוכות בדרך אל הצוק יקירי ירושלים היו מלוים את הכהן ואת השעיר המשתלח למדבר. הכהן והשעיר נראים בציור מימין. בציור משמאל ניתן לראות את הסוכות שהעמידו בדרך אל הצוק. הצוק עצמו נראה באופק בראש ההר. עם הגיע הכהן אל ראש ההר והשעיר נשלח אל ארץ גזירה, הניפו יושבי הסוכות סודר לבן וכך ידעו במקדש להמשיך את עבודת היום.

מעשה השעיר: המשלח מוריד את לשון הזהורית הקשורה בין קרניו של השעיר וחוצה אותה: חציו קושר בסלע ואת החצי השני קושר בין רגליו. דוחף את השעיר לאחוריו והיה השעיר מתגלגל ויורד, עד חצי ההר כבר נשתברו כל אבריו ונעשה איברים איברים. הכהן חוזר לסוכה האחרונה הסמוכה לצוק ושובת בה עד סוף היום[22].

הנעשה במקדש בזמן עבודת השעיר: בזמן שהשעיר המשתלח נשלח למדבר, ממתינים במקדש לאישור, שהגיע השעיר לראש הצוק. הידיעה על השילוח לעזאזל עברה מראש הצוק באמצעות סודר, שהניפו אנשי הסוכות זה לזה מסוכה לסוכה. משהגיע השעיר למדבר, החלו הכהנים בשריפת הפר ובשריפת השעיר לה' ב'בית הדשן'*, שבצפון ירושלים. כן פתח הכהן הגדול בקריאה בתורה, המיוחדת ליום הכיפורים, כשהוא עומד וקורא בעזרת נשים[23].

מעולם המחשבה

שילוח השעיר לעזאזל - טעם המצוה בנגלה ובנסתר

בטעם המצוה כתב הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (ג, מו): "שעיר המשתלח [מובא] לכפרת חטאים גדולים כולם... וכאילו הוא נושא כל החטאים... [לפיכך] הרחיקו תכלית ההרחקה ויושלך בארץ גזירה שאין בה יישוב. ואין ספק לאדם, שהחטאים אינם משאות שיעמיסו מגב איש אחד לגב איש אחר, אבל אלו המעשים כולם – משלים! להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה [ובשילוח השעיר מן הצוק לתהום יקח האדם מוסר] שכל מה שקדם ממעשינו ניקינו מהם, והשלכנום אחרי גווינו והרחקנום תכלית ההרחקה". בסוד העניין כתב אבן עזרא (ויקרא טז, ח): "שעיר המשתלח איננו קרבן! כי לא יישחט [על גבי המזבח]. ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת 'עזאזל' - תדע סודו וסוד שמו... ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז; בהיותך בן שלשים ושלש תדענו". וכתב הרמב"ן בהסבר החידה: "והנה רבי אברהם נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו, שכבר גילו אותו רבותינו ז"ל... ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו): 'לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים - שלא לבטל את קרבנם [של ישראל]... גורלו של הקדוש ברוך הוא לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל - שעיר החטאת, וכל עונותיהם של ישראל עליו... ראה סמאל [הקטגור] שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים, אמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון כל העולמים, יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים! מה מלאכי השרת יחפי רגל - כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה - כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין להם קפיצה - כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכפורים... מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא - כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם, ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל שנאמר: 'וכפר את מקדש הקודש'... וזה סוד הענין... ציוה הקדוש ברוך הוא ביום הכפורים, שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן... הדמים, המלחמות, המריבות והפצעים... וחלקו [ושליטתו של המושל על] האומות - הוא עשו... [וכן על] השעירים והעזים... וה'מזיקין' בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב - 'שעירים'... ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו, חלילה, אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציונו כך. והמשל בזה: כמי שעשה סעודה לאדון, וציוה האדון את האיש העושה הסעודה [לכבודו]: תן מנה אחת לעבדי פלוני. שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא... ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה, רצה שיהיו כל עבדיו [של האדון] נהנין ממנה [כדי] שיספר [העבד] בשבחו [של בעל הסעודה] ולא בגנותו... והנה רמז לך רבי אברהם שתדע סודו, כשתגיע לפסוק [מספר שלושים ושלשה מפסוק 'עזאזל', והוא]: 'ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים'" (ועיין גם בזוהר תצוה קפה).

---

[1] ויקרא טז, ח - י.

[2] ויקרא טז, כא - כב.

[3] משנה יומא ו, א.

[4] רש"י ומאירי ליומא סב, א.

[5] רמב"ם פירוש המשנה ליומא ו, א. רמב"ם עבודת יום הכיפורים ה, יד.

[6] תפארת ישראל.

[7] רש"ש סנהדרין פא, ב.

[8] שו"ת תורה לשמה סי' קעו.

[9] ירושלמי יומא ו, א.

[10] תוס' ישנים ליומא שם.

[11] כן כתב רבנו אליקים; וכן כתבו תוס' הרא"ש והר"י מלוניל.

[12] ריטב"א ליומא שם.

[13] יומא סג, ב.

[14] רמב"ם עבודת יום הכיפורים ה, יז - יח.

[15] תוס', רמב"ן, רשב"א, ריטב"א והר"ן לחולין יא, א - ב.

[16] יומא שם.

[17] משנה יומא ד, א - ב. רמב"ם עבודת יום הכיפורים ג, א - ד.

[18] משנה יומא ו, ב. רמב"ם עבודת יום הכיפורים ד, ב.

[19] יומא סז, ב ובפירוש רש"י ורבינו אליקים שם.

[20] תורת כוהנים לויקרא טז, י.

[21] משנה יומא ו, ג- ה. רמב"ם עבודת יום הכיפורים ג, ז.

[22] משנה יומא ו, ו. רמב"ם עבודת יום הכיפורים ג, ז.

[23] משנה יומא ו, ז - ח. ז, א. רמב"ם עבודת יום הכיפורים ג, ח.