שעיר

שעיר: בהמה ממשפחת העזים, השייכת לקבוצת הצאן.

בכמה מקומות בתורה נאמר, שיש להקריב 'שעיר' או 'שעיר עזים' כקרבן לה' לכפרה. שעיר עיזים נזכר עשרות פעמים בין הקרבנות שחובה להביא, לעומת זאת, 'שעירת עיזים' נזכרת בשני קרבנות בלבד.

הקרבנות בהם מובא שעיר עיזים: הדברים אמורים בסידרה של קרבנות, כגון, חטאת נשיא*, וכן בחטאת המוספים* בחגים וברגלים. כך גם בחטאת* רגילה של יחיד – בין בחטאת קבועה* ובין בחטאת עולה ויורדת*. עוד מצינו שמביאים שעיר בקרבן פסח*. וראה עוד בערכים שעיר יום הכיפורים*, שעיר המשתלח* ושעירי עבודה זרה*.

הגדרת השעיר: השעירים שנאמרו בקרבנות המוספים כשרים כבר מיומם השלושים, וכלשון המשנה: "חטאות הצבור ועולותיהן... כשרין מיום שלשים והלאה, ואף ביום שלשים, ואם הקריבום ביום שמיני - כשרים". כך גם "נדרים ונדבות... והפסח כשרים מיום השמיני והלאה"[1], וכך פירשו הראשונים[2]. אמנם מצינו ראשונים שכתבו להלכה, כי עז בכל שנתו השנייה נקרא 'שעיר עזים'[3]; ומשמע מדבריו, כי בשנתו הראשונה כאשר הוא צעיר, הוא נקרא 'גדי' או 'שה'[4], ולא שעיר[5], אך כתבו האחרונים בדעתו, שההבדל בין 'שעיר' ל'גדי' לא נאמר ביחס לקרבנות חובה, אלא רק לעניין נדר, שאם נדר אדם 'שעיר עיזים' לא יחל דברו, ויביא שעיר בשנתו השנייה, ולא גדי רך. אבל לעניין קרבנות החובה, הכל מודים שמגיל שלושים יום הקרבן כשר[6].

שעיר עיזים בשנתו השנייה - ו'גדי' בן שלשים יום ראויים לקרבן

בציור (מימין) נראה שעיר עיזים בשנתו השנייה. הדבר ניכר בקרניו הגדולות המלמדות על גילו. שעיר עיזים זה ראוי לכל קרבן שנאמר בו 'שעיר עיזים'. להלכה קובעת המשנה, שגם גדי צעיר בן שלשים יום (ראה בציור משמאל) אף הוא כשר לקרבן ציבור ולקרבן יחיד, וכך כתבו הראשונים להלכה.

---

[1] משנה פרה א, ד.

[2] פירוש המשנה לרמב"ם שם.

[3] רמב"ם מעשה הקרבנות א, יד.

[4] רמב"ם בהקדמתו לסדר קדשים; רש"י במדבר טו, יא.

[5] רמב"ם שם טז, א – שאם נדר להביא קטן והביא גדול יצא, אך להיפך לא יצא.

[6] הר המוריה על הרמב"ם שם.