תולדות המקדש במסורת הדורות

תולדות המקדש במסורת הדורות: מקום המקדש והמסורת אודותיו במהלך הדורות, מאז ימי האבות; המשכן, בית ראשון ושני, ותקופת החורבן, ושיבת ישראל להר בית ה'.

ימיו של המקדש כימות קיומו של העולם. ראשיתו במזבח שהוקם על ידי אדם הראשון, והמשכו בתקופת האבות. המקדש הופך לעובדה בתקופת המשכן במדבר, וצורתו משתכללת בעת נדודיו בערי הארץ השונות. המקדש מגיע ליעד שנקבע לו בתורה, כשנבנה במקום הנבחר בירושלים. ימי הזוהר של המקדש הם הימים בהם נבנה על ידי דוד ושלמה ובתקופת בית ראשון. משחרב המקדש בידי מלך בבל ויצאו ישראל לגלות בבל, נבנה בית שני בידי עולי בבל עם שיבתם לירושלים. אף תקופת ימי הבית השני, היא מן התקופות היפות בתולדות המקדש. התלמוד והמדרש מלאים בתיאורים אודות מאורעות חשובים בתקופה מפוארת זו בתולדותיו. משחרב הבית בידי הרומאים, נעשו נסיונות לבנותו מחדש, כמו כן התמידו יהודים לעלות לרגל לירושלים ולפקוד את מקום השראת השכינה. עם כניסת צבא ישראל לחצרות בית ה' בדורנו, נפתחה הדרך לבניין הבית השלישי, ועיני הכל מצפים לבניינו בידי ישראל במהרה. בערך שלפנינו תבוא סקירה של תאריכים ומאורעות בירושלים, במקדש ובהר הבית, הן בתקופת בניינו והן בתקופת החורבן, להכרת רצף העובדות, המעשים והמסורות סביב המקדש במהלך הדורות. סקירה זו מתבקשת כתשתית עובדתית לקראת בניין הבית השלישי במקומו הקבוע בהר המוריה, וכן כחלק מגילוי שאיפת העם ותקוותו לשוב ולחדש את העבודה בחצרות הקודש כימי עולם וכשנים קדמוניות.

מקום המקדש במסורת הדורות: כאמור, זיהוי המקום מתבקש לצורך בניין הבית והמזבח במקומם המדויק, כתנאי לחידוש העבודה במקדש. בעניין זה מצינו מאמרי חז"ל המלמדים, כי מסורת של דורות יש לה ערך הלכתי, וכגון, מה שאמרו חז"ל בעניין ערי חומה. אחת השאלות שעמדה בפני עולי בבל בימי בית שני היתה, כיצד לזהות לאחר חורבן הארץ את ערי החומה מתקופת יהושע בן נון. אומרת על כך הגמרא: "כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך, שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון - כל מצות הללו נוהגות בה"[1]. וכתבו הפרשנים: "'כל מצות הללו' - הנוהגות בערי חומה: שילוח מצורע, וקריאת מגילה בחמישה עשר באדר". הווה אומר: מסורת העוברת מדור לדור אודות מקום מסוים, היא ברת תוקף הלכתי לקיום מצוות מן התורה ומדברי חכמים. כך גם כתבו הראשונים אודות מניין שנות השמיטה והיובל שנספרו מאז החורבן, שמניין זה קובע להלכה, כגון מה שאמרו הגאונים, "שמסורת היא בידיהם" בעניין שנות השמיטה, "והקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה"[2]. עיקרון הלכתי זה נאמר אף לגבי זיהוי עוף טהור לעניין אכילה, ואמרו חכמים: "'עוף טהור נאכל במסורת", וכל העוסק בציד עופות נאמן במסורת שקיבל מרבו[3]. כך גם באשר לאתרוג בלתי מורכב, כתבו האחרונים, ש"דינן של אתרוגים כדין עוף טהור, שנאכל במסורת... שאותו המקום יהיה מוחזק מימים קדמונים שאתרוגיהם אינם מורכבים"[4]. לאור האמור, מאחר שיש בידינו עובדות אודות עליית חכמי ישראל במהלך הדורות לירושלים ולהר הבית, כן יש ידיעות אודות עלייה לרגל מן התפוצות לירושלים בעת החורבן, נמצא, שיש בידינו מסורת רצופה אודות מקום המקדש. במהלך הסקירה יובאו מקורות, המוכיחים, כי עם ישראל - בכל הדורות - שמר על המסורת אודות מקום המקדש, כן שמר על הקשר עם מקום אבן השתייה וקודש הקדשים.

המסורת אודות הר המוריה - מימי אדם הראשון עד ימי דוד המלך: המסורת אודות מקום המקדש כמקום עבודת הקרבנות מתחילה בימי אדם הראשון[5], והמשכה בימי קין והבל[6]. כך גם נח הקריב קרבן בהר המוריה (בשנת 1656 לבריאת העולם)[7]. אברהם אבי האומה עלה להר המוריה במצות ה' לעקידה[8], יצחק נעקד במקום המקדש, ובמקום יצחק הקריב אברהם איל תחת בנו. היה זה קרבן ראשון של האומה העברית בהר הבית (שנת 2085 לבריאת העולם)[9]. אדם הראשון חי תשע מאות ושלושים שנה, ובכך עברה המסורת אודות מקום המזבח לבניו ובני בניו אחריו. נח חי תשע מאות וחמישים שנה וכך עברה המסורת לבניו ולבני בניו אחריו. מימי אברהם יצחק ויעקב החלה מסורת רצופה בעם ישראל אודות מקום הר המוריה והמזבח עליו נעקד יצחק. וכתבו הראשונים, שמסורת זו עברה למשה רבנו והבאים אחריו: "אברהם אבינו ע"ה בחר את הר המוריה בהיותו הגבוה שבהרים אשר שם... וייחד [קבע את] המערב, שקודש הקדשים במערב [ההיכל] והוא עניין אומרם: 'שכינה במערב'... כלומר: בית קדש הקדשים... ואין ספק אצלי גם כן, שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים, שאברהם ציווה אותם שיהיה בית עבודה... ואשר לא התבאר [המקום] בתורה, ולא נזכר בפרט [במדויק]... כדי שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה, כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה"[10]. נמצא שהמסורת עברה כתורה שבעל פה. עוד כתבו הראשונים, שמסורת זו הגיעה עד ימי דוד: "מסורת ביד הכל, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארוונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא - ומשם נברא"[11].

מן המשכן – עד ימי דוד ושלמה: כשעמדו ישראל לרגלי הר סיני נצטוו על הקמת משכן העשוי מקרשים ויריעות. בדברי חז"ל מתואר, שמשה ירד מהר סיני בעשירי בתשרי (יום הכיפורים, שנת 2449 לבריאת העולם) והורה לישראל להתחיל במלאכת המשכן, ו"הציווי על הכנת המשכן - ביום הכפורים היה"[12]. משכן זה ליווה את ישראל בנדודיהם במדבר, לקראת בניין מקדש הקבע בירושלים. לאחר שעברו ישראל את הירדן הקימו את המשכן בגלגל* (בשנת 2488 לבריאת העולם). בהמשך, בעת כיבוש הארץ, בנו ישראל משכן בשילה* (בשנת 2507 לבריאת העולם) ככתוב: "ויקהלו כל עדת בני ישראל שילה וישכינו שם את אהל מועד, והארץ נכבשה לפניהם"[13]. המשכן עמד בשילה שלוש מאות שישים ותשע שנה[14]. משכן שילה חרב, ולאחר מכן עבר המשכן לנוב* ולגבעון*. דוד* המלך בנה את המזבח והניח את היסודות לבניין המקדש בהר המוריה. שלמה בן דוד ניגש להקמת המקדש בשנה הרביעית למלכותו (שנת 2921 לבריאת העולם) ובנייתו נמשכה שבע שנים והסתיימה עם חנוכתו בשנת 2928 לבריאת העולם[15].

בית ראשון ובית שני: בית ראשון הוקם בירושלים במקומו הקבוע בהר המוריה, לאחר ארבע מאות ושמונים שנה[16] ליציאת ישראל ממצרים. בית זה עמד ארבע מאות ועשר שנים[17]. במהלך תקופה זו נערכו מסעות מלחמה מצד מלכי הארצות בצפון ובדרום בניסיון לכבוש את ירושלים. בימי רחבעם עלה שישק מלך מצרים ולקח מאוצרות בית ה' ומאוצרות המלך והביא מצרימה[18]. כעין זה אירע בימי אסא, אשר לקח מאוצרות המקדש ונתן למלך ארם, כדי שיסיר מעליו את האיום מצד בעשא מלך ישראל. בחטאי העם והמלכים חרב מקדש שלמה על ידי נבוכדנאצר מלך בבל. בכך הגיעה לקיצה תקופת בית ראשון בשנת 3338 לבריאת העולם. בשלהי ימי הבית הראשון ניבא ירמיהו על חורבנו, עם זאת ניבא גם כי עתיד המקדש להבנות, ככתוב: "כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם"[19]. למעשה התחילה העבודה על המזבח חמישים ושתים שנה לאחר החורבן, עם זאת בניין ההיכל נמשך עשרים ושתיים שנה, ובתום שבעים שנה לחורבן - הושלם בניין הבית בעת מלכות דרייוש בשנת 3412. בית שני עמד על תילו ארבע מאות ועשרים שנה[20]. העבודה במקדש התנהלה כסידרה למרות שהשלטון בארץ היה בידי זרים, להוציא תקופה קצרה בעת שלטון היוונים בארץ. שלש אומות שלטו בארץ ישראל בתקופה זו, בתחילה עמד שלטון פרס, לאחר מכן שלטון יוון ולבסוף שלטון רומא, עד אשר החריבו הרומאים את הבית לאחר ארבע מאות ועשרים שנה (שנת 3832 לבריאת העולם; שנת 70 למניין האומות)[21]. בית שני והעיר ירושלים חרבו על ידי הרומאים, ורבים מישראל נהרגו או גלו מארצם. לאחר גלות ממושכת שנמשכה כאלפיים שנה, זכה עם ישראל והתקיים בהם דבר ה' בתורתו: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה". עתה, מששב עם ישראל לארצו, נושא העם את עיניו לבניין הבית מחדש.

סלע אבן השתייה בקודש הקדשים

בתמונה נראה סלע אבן השתייה במבט מלמעלה. ניתן להבחין בבירור בחלק העליון של התמונה בחציבה בסלע בקו ישר, ברוחב כשני מטר ובאורך כעשרה מטר. החציבה נמשכת בזוית ישרה גם בצד הימני של התמונה. מידות אלה תואמות את מקום קודש הקדשים שמידותיו עשרים אמה על עשרים אמה (מידת האמה לפי רבים מחכמי ישראל – כחצי מטר). סלע זה נשמר במסורת הדורות כסלע 'אבן השתייה', ובגלל קדושתו ליהודים בנו הערבים סביבו את כיפת הסלע.

א. רצף המסורת מן החורבן עד בניית כיפת הסלע על אבן השתייה

העלייה לרגל במקורות חז"ל ובעדויות נוכרים: מקורות לאחר חורבן בית שני מתארים נסיונות שנעשו על ידי חכמי ישראל[22] לבנות את המקדש במקומו בהר בית ה' מחדש, אולם הנסיונות לא צלחו. עם זאת המשיכו חכמים לפקוד את מקום המקדש כל עוד התאפשר הדבר על ידי המלכות ששלטה בארץ. כמו כן נמשכו העליות לרגל על ידי תנאים אמוראים וכן על ידי רבים מישראל. מתברר, כי קיימים מקורות לרוב המוכיחים, כי מדובר במסורת רצופה המשתמרת ועוברת מדור לדור. כן יובאו מקורות חיצוניים מפי נוכרים התומכים מסורת זו. מבחינת ההלכה יש מקום לקבל עדויות אלה כסיוע, זאת, לאור ההגדרה ההלכתית של 'מסיח לפי תומו', שבמקרים כגון אלה עדות נכרי מתקבלת[23].

זקני ירושלים עולים להר הבית ומייסדים את מנהג 'אבלי ציון' ו'אבלי ירושלים': עדות קדומה על כניסה להר הבית מיד לאחר החורבן ושריפת בית המקדש, עולה מדברי יוסף בן מתתיהו בספרו 'מלחמות היהודים' מתאר יוסף כיצד נכבשה ירושלים ורבים הלכו בשבי ונמכרו לעבדים. העיר נתרוקנה מיושביה וחרבה עד היסוד, נשאר בה הלגיון הרומאי שתפקידו למנוע את בניינה של ירושלים מחדש. מתברר עם זאת, כי למרות החורבן המוחלט, שרדו יהודים בירושלים, אשר הנהיגו מנהג לעלות להר הבית לתפילה ולבכייה על החורבן. כך עולה מן התיאור החי אשר שם יוסף בן מתתיהו בפי מפקד מצדה, בדבריו האחרונים ערב נפילת מצדה: "איה הקריה הנאמנה אשר אמרנו כי אותה איווה א-להים למושב לו? עד היסוד נהרסה! נהפכה משורש, ורק זכר אחד נשאר לה, מרבץ מחריביה על משואותיה. הזקנים יגעי כוח מתאבקים בעפר הר הבית, ונשים אחדות מסתופפות בה אשר השאירון השונאים בחיים להתעלל בהן בחרפה וכלימה". יש בדברי יוסף תיאור חי של מצב הדברים בירושלים ובהר הבית לאחר החורבן. תפילות בהר הבית התקיימו, אפוא, מיד עם חורבנו. נותרו בודדים בעיר, ובעיקר זקנים צדיקים, שהרומאים לא חששו מפניהם. אלו היו פוקדים את הר הבית ומתאבקים באבלם באפר השריפה שנותר מן המקדש שעלה באש, כשהם נושאים תפילה לבניינו במהרה[24]. זקנים אלו ייסדו מושג חדש בישראל הנקרא 'אבלי ציון ואבלי ירושלים', כלומר, אנשים אשר הקדישו את חייהם לאבלות על החורבן ולתפילה על המקדש. יש מהם שלבשו שחורים, ויש מהם שלא אכלו בשר ולא שתו יין. 'אבלי ציון' היו בהרבה ערים בגלויות ישראל. בתלמוד מתואר שאליעזר זעירא לבש נעליים שחורות כאחד מ'אבלי ירושלים', ואבלות זו היתה מיוחדת לחכמים מיוחדים ול'גברא רבה', ורק לאחר בירור גדולתו בתורה הותר לו להשתייך לעדת 'אבלי ירושלים'. ובלשון הגמרא: "הווה סיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא. אשכחוהו דבי ריש גלותא ואמרו ליה: מאי שנא הני מסאני? אמר להו: דקא מאבילנא אירושלים![25]... אמר להו: גברא רבה אנא!... ושבקוהו" עוד מצינו בגמרא: "אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין. אלא - אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה"[26]. עם זאת כאמור בודדים וצדיקים עמדו בכך.

זה מה שמובא בפסיקתא דרב כהנא: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: "כל מי שנתאבל על ירושלם בחורבנה עתידין לשמוח עמה בבניינה... צדיקים נתאבלו, שנאמר: 'לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר'. ועתידין לשמוח, שנאמר: 'שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה'"[27]. חכמים תיקנו תקנה, להזכיר אותם בברכת 'נחם' בבית האבלים, כמובא בסידור רב עמרם גאון: "נחם ה' אלהינו את המתאבלים, את אבלי ירושלים ואת האבלים באבל הזה"[28]. וכן בפירושי סידור התפילה לרוקח לתשעה באב, כתב, שכך הוא נוסח התפילה: "תשעה באב במנחה מתפללין עד 'ולירושלם עירך'... ואומר: 'נחם ה' אלהינו את אבלי ירושלם שמתאבלים עליה אשר יושבת שוממה, ואת אבלי ציון עיר הקודש, את העיר האבילה והאנונה והחריבה מאבלים"[29]. 'אבלי ציון וירושלים' קיימו את מנהגיהם המיוחדים, ומנהג זה החזיק כאלף שנה. אבלים אלה הביאו בעקבותיהם גלי עלייה לירושלים למרות החורבן וסכנות הדרכים. ברבות השנים הלכו ופחתו 'אבלי ציון' ו'אבלי ירושלים', והאבלות לבשה צורה חדשה.

עליית חברי הסנהדרין לפקוד את מקום המקדש: אחת העדויות אודות קשר חכמי ישראל והר הבית, מספרת על עליית חברי הסנהדרין ובראשם רבן גמליאל הנשיא לפקוד את מקום המקדש, זאת, למרות גזירות הרומאים אשר מנעו מיהודים מלהתיישב בירושלים. ומתואר בתלמוד כיצד עלו רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא לירושלים, תחילה צפו מהר הצופים על המקדש החרב וקרעו את בגדיהם. לאחר מכן עלו להר הבית, וראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים ובכו[30]. הדבר מלמד, שלמרות שעברו עשרות שנים מאז החורבן, פקדו חכמים את ההר, תוך ידיעה ברורה היכן בדיוק מקומו של קודש הקדשים.

רבי יהושע בן חנניה והנסיון לבניין המקדש: מדברי חז"ל מתברר, שאף נעשו נסיונות של ממש לבנות את המקדש במהלך תקופת החורבן הממושכת. אחד הנסיונות לבניין הבית מתואר במדרש. הדבר אירע בימי רבי יהושע בן חנניה, ובזמנו ניתן אישור על ידי מלכות רומי לבנות את בית המקדש. הידיעה עוררה התלהבות מרובה בעם, ומיד קמו תורמים גדולים אשר פתחו את אוצרותיהם, ונתנו כסף וזהב לעולי הגולה שהחלו לנהור ארצה בדרכם לבנות את המקדש בירושלים. הרצון לבנות את המקדש, עורר את הנכרים תושבי הארץ, ואלה שלחו משלחת לשלטון הרומי כשהם מזהירים, כי הקמת בית המקדש תשמש ליהודים אמצעי למרוד במלכות[31]. ומבואר במדרש, שהמלכות הוציאה איגרת המורה ליהודים להכניס שינויים במידות המקדש, להזיז אותו ממקומו, או להוסיף עליו חמש אמות או להקטין אותו בחמש אמות, בידיעה שחכמי ישראל לא יסכימו לשינוי כל שהוא. הווה אומר, לא רק שחכמי ישראל חיברו את מסכת מידות לבל ישכחו ישראל את מידות המקדש, אלא שגם מקום המקדש נשמר בדייקנות. אכן, כתוצאה מן השינויים שנדרשו על ידי המלכות התבטלה לבסוף האפשרות לחדש את העבודה במקדש.

מרד בר כוכבא – והתכנית לבניין המקדש מחדש: המסורת על מקום המקדש מוכחת מן המאורע הגדול של מרד בר כוכבא, ותוכניתו לבנות את המקדש במקומו. המרד פרץ חמישים ושתים שנה אחר חרבן הבית[32], בעקבות שינוי בהחלטת אדיריאנוס, אשר במקום האישור שניתן תחילה ליהודים לבנות מקדש, קיבל החלטה להקים במקום מקדש אלילי. דיו קאסיוס, הסטוריון רומאי מתאר את הסיבה לפרוץ מרד בר כוכבא, וכותב: "בירושלים הקים אדיריאנוס עיר חדשה במקום זו שחרבה וקרא לה 'איליה קפיטולינה'. אף הוא בנה במקום ההיכל היהודי – מקדש אחר ליופיטר. מעשה זה הביא לידי מלחמה גדולה וממושכת, שכן נורא היה הדבר בעיני היהודים שנכרים ישבו בעירם ומקדשי גויים יווסדו בתוכה". אדיריאנוס ביקר בירושלים ואחד האנשים שליוו אותו בביקורו - אפיפניוס מסלמיס - מתאר את ירושלים בעת ביקור הקיסר: "העיר חרבה ובה מספר קטן של בתים עלובים... ושבעה בתי כנסת", הווה אומר, שנותרה בירושלים קהילה יהודית וממילא נשמר הקשר עם מקום המקדש. כחלק מן ההכנות לבניינה המחודש של ירושלים כעיר אלילית, ציווה הנציב הרומי טורנוס רופוס (טיונוס רופוס) 'לחרוש' את העיר, כלומר, ליישר ולהכשיר את השטח לבניינה המחודש. כך גם באשר למקום המקדש, ציוה ליישר את הריסותיו כהכנה להקמת מקדש אלילי ופסל במרכזו[33]. חכמי ישראל אשר ההחלטה לחרוש את העיר והמקדש עוררה בהם חרדה, עלו לירושלים לראות את הנעשה מקרוב. זה עניינו של התיאור בתלמוד כדלעיל, אודות חכמי הסנהדרין שעלו לירושלים לעמוד על המתרחש, וביניהם רבן גמליאל נשיא הסנהדרין. כשראו חכמים את מקום המקדש במצבו באותה שעה, קראו עליו את הפסוק – "ציון שדה תחרש"[34]. הידיעות שהגיעו מירושלים ומקום המקדש הציתו את אש המרד, ואמרו חכמים על מנהיג המרד - שמעון בן כוסבא[35] - הנקרא גם בר כוכבא, שרבי עקיבא כשהיה רואה אותו היה אומר: 'הוא מלכא משיחא!' זאת, נוכח העובדה, שבר כוכבא הציב לעצמו מטרה לבנות את בניין הבית ולחדש את העבודה במקדש. כך, אכן, מובא בכתבי הראשונים: "רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה, והיה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח, עד שנהרג בעוונות"[36]. מסיבה זו קבעו חכמים, שיום נפילתו של בר כוכבא, וכשלון הנסיון להקים את המקדש מחדש, הרי זו "צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש'[37]. ביטוי לשאיפה לבנות מקדש מוצאים במטבעות שטבע בר כוכבא, ועליהם הכתובת - 'שנה ראשונה לגאולת ירושלים', 'שנה שניה לחרות ירושלים', כשעל פני המטבע הוטבעה חזית המקדש[38]. מטבעות אלו נזכרות בתלמוד בשם 'מעות כוזביות ירושלמיות', דבר המלמד, שאכן הגיע בר כוכבא במלחמתו לירושלים, והמטבעות שימשו לענייני מסחר בשווקי ירושלים. אכן נמצאו כמה מטבעות מאלו שטבע בר כוכבא בחפירות הכותל הדרומי[39].

ב. תנאים ואמוראים בהר הבית לאחר החורבן

רבי יוסי בחורבה בהר הבית: אחת העדויות על עליית חכמים לבית המקדש היא עדותו של רבי יוסי (בערך בשנת 150 למניין האומות): "אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל [לפי סיום המאמר, ה'חורבה' היא חורבת המקדש]. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי: שלום עליך, רבי! ואמרתי לו: שלום עליך, רבי ומורי! ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך!... ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: 'אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות'[40]".

רבי יהושע בן לוי – הוראות הלכתיות לנכנס להר הבית: מצינו בגמרא הוראות הלכתיות לנכנס להר הבית לאחר החורבן, ואמרו חכמים, שמשום כבוד המקום אין לו לאדם לירוק שם, גם אם נאלץ לעשות זאת, ויש לו להבליע את הרוק בבגדו. "אמר רבי יהושע בן לוי: [כ – 250 למניין האומות]: כל הרוקק בהר הבית בזמן הזה - כאילו רוקק בבבת עינו", שכן כתוב: "והיו עיני ולבי שם כל הימים"[41].

רבי יוחנן בן מרייא: מנהג חכמים להניח את הסנדלים בשערי הכניסה להר: בתלמוד הירושלמי מובא תיאור אודות חכמים העולים להר הבית, וכלשון הגמרא: "רבי יוחנן בר מדייא (לפי גירסא מדויקת – בר מריא; חי בערך בשנת 380 למניין האומות) בשם ר' פינחס: מן מה דאנן חמיי רבנן, שלחין סנדליהון תחת האיגוף של הר הבית, הדא אמרה שלא קידשו תחת האיגוף", תרגום דבריו: 'מזה שאנו רואים חכמים, שחולצים נעליהם תחת תקרת שער הר הבית, הווה אומר, שלא קידשו תחת האיגוף'[42]. פירוש, כיון שהשערים של הר הבית היו מקורים בתקרה מפני החמה והגשמים, נקבעו הדלתות אמות אחדות פנימה בתוך ההר, ובכך נותר חלל בשער, לנכנסים לתוך שער הר הבית פנימה. בחלל זה של השער ניתן להניח את הסנדלים, כיון שחלל זה לא נתקדש בקדושת הר הבית[43]. תיאור זה מלמד, כי כמה משערי הר הבית נותרו בבניינם גם לאחר החורבן, ומעיד רבי יוחנן בן מריא, שחכמים שעלו להר אחר החורבן הניחו את סנדליהם בחלל השער. עוד למדים מדבריו, שמצות הכניסה להר הבית ב'מורא מקדש', והלכות הכניסה להר הבית נשמרו על יד חכמים מאות שנים אחר החורבן.

רבי צדוק ורבי נתן והמראה שהתגלה על פני כותל מערבי של היכל: מתואר במדרש כיצד נכנסו חכמים לתחום הר הבית ועמדו לתפילה נוכח 'כותל מערבי' של ההיכל: "פעם אחת נכנס רבי צדוק לבית המקדש, וראה את בית המקדש חרב, אמר: אבי שבשמים, החרבת את עירך ושרפת את היכלך, וישבת ושלוות ושקטת. מיד נתנמנם רבי צדוק, וראה את הקב"ה שעומד בהספד, ומלאכי שרת מספידין אחריו, ואומר: 'הוי אמנה ירושלים'"[44]. שוב פעם אחת נכנס רבי נתן לבית המקדש (בערך ב – 340 למניין האומות) ומצא בית המקדש חרב וכותל אחד עומד. אמר: מה טיבו של כותל זה? אמר אחד: אני אראך! נטל טבעת ונעצה בכותל, והיתה הטבעת ההיא הולכת ובאה". נראה שכוונת המדרש ל'כותל מערבי' של היכל, כמובא במדרש: "'הנה זה עומד אחר כתלנו' - אחר כותל מערבי של בית המקדש. - למה? שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם"[45], כלומר, כותל קודש הקדשים שלא זזה ממנו שכינה, היה מלא רעדה מקדושת השכינה, ומכאן הרעד והטלטלה של הטבעת.

'קהלא קדישא דבירושלים': במקורות חז"ל מוצאים תיאורים אודות קיומה של קהילה קדושה של תלמידי חכמים בירושלים - כמאתיים שנה אחר החורבן. מקהילה זו יצאו הלכות שהתקבלו אצל התנאים כהלכה למעשה: "העיד רבי יוסי בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים: כל הסומך גאולה לתפלה - אינו נזוק כל היום כולו"[46]. כמו כן: "העיד רבי יהושע בן לוי משום קהלא קדישא דירושלים על שני אדרים"[47]. כן מצינו שרבי יהושע בן לוי בשם רבי יהודה הנשיא אומר - "משום קהלא קדישא שבירושלים: אפילו עשר מצעות זו על גב זו, וכלאים תחתיהן - אסור לישון עליהן"[48]. קהילה קדושה זו שמרה על גחלת התורה בירושלים תוך מסירות נפש מול נגישות השלטון הרומי, ובכך נשמר רצף המסורות אודות מקום המקדש.

מראה הר הבית בטרם נבנה בניין כיפת הסלע

בציור נראית רחבת הר הבית בטרם נבנה בניין כיפת הסלע בידי הכובשים המוסלמים. עולי רגל יהודים פקדו את המקום והתפללו בשעריו. כמו כן עלו להר הזיתים לצפות על מקום המקדש להתאבל על חורבנו ולהתפלל על ישראל שבגלות, כשהפנים מכוונות אל מקום קודש הקדשים (ראה אדם יושב על ההר ומבכה את החורבן). במרכז הרחבה נראית ערימה מוגבהת, שיהודים הצביעו עליה כמקום אבן השתייה. עם כיבוש ירושלים בידי הערבים עמד עומר אל כאתב וחשף את הסלע וכך הוקמה סביבו כיפת הסלע.

עלייה לרגל - והמשך המסורת אודות מקום המקדש במהלך הגלות: העליות לרגל נמשכו למרות החורבן, זאת, לקיום מצות העלייה לרגל גם בלא קרבנות, שכן, גם אם אינה מצוה, הרי היא בגדר 'חצי מצוה'[49]. זה לשון המדרש: "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: לשעבר הייתי עולה וסלי בכורים על ראשי: בהשכמה היו אומרים: 'קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו'. בדרכים היו אומרים: 'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים'[50], בהר הבית מה היו אומרים: 'הללויה הללו אל בקדשו'. בעזרה היו אומרים: 'כל הנשמה תהלל יה הללויה', ועכשיו – 'אדדם עד בית אלהים' [לשון דומיה בלא שירה]: דמומה סלקא דמומה נחתא [עולה לרגל בדממה, יורדת מירושלים בדממה]. 'אלה אזכרה': לשעבר הייתי עולה בשירות ובזמירות לפני הקב"ה – ככתוב: 'בקול רנה ותודה המון חוגג'[51] , ועכשיו - בכייה סלקא בכייה נחתא [בוכיה עולה לרגל ובוכיה יורדת]. 'אלה אזכרה', לשעבר הייתי עולה המוניות המוניות של חגיגה ככתוב – 'המון חוגג'. אמר רבי לוי [חי בדור שלישי לאמוראים – 310 למניין האומות לערך]: כאותו עוף שאינו מפסיק לגעגע לא ביום ולא בלילה. ועכשיו [העליה נעשית בחשיכה ובהסתר מחשש התנכלות השלטונות]: רמשא סלקין ורמשא נחתין [בלילה עולים ובלילה יורדים]"[52]. כמו כן מצינו במדרש: "דרש רבי זירא (חי בשנת 310 למניין האומות לערך): 'ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז', מה צורה זו [ציור זה] אף על פי שהיא מיטשטשת - מקומה ניכר – כך, אף על פי שחרב בית המקדש - לא ביטלו ישראל פעמי רגלים שלהם שלש פעמים בשנה". עוד דרש רבי זעירא: "'הנך יפה רעייתי הנך יפה עיניך יונים': מה יונה זו, אף על פי שחרב שובכה וקינה אינה מניחתו, אלא חוזרת ובאה אליו - כך ישראל, אף על פי שחרב בית המקדש, לא ביטלו עלייתם לרגל שלש פעמים בשנה"[53].

שאלות בהלכה בעניין העלייה לרגל: בירושלמי מצינו שאלה בהלכה, מאת נוסעים העולים דרך קבע לירושלים: "שמעון קמטריא שאל לרבי חייא בר בא [חי בשנת 310 בערך למניין האומות]: "בגין דאנא חמר וסליק לירושלם בכל שנה מהו שנקרע? [מאחר שהמקצוע שלי 'חמר', המלווה שיירת חמורים, ואני עולה לירושלים עם נוסעים ועולי רגל פעם בשנה; מהו שאקרע את בגדי על החורבן?] אמר לו: אם בתוך שלשים יום - אי אתה צריך לקרוע, לאחר שלשים יום צריך אתה לקרוע"[54]. שאלה אחרת נדונה בגמרא: "מעשה [אחר החורבן] באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל, ועברה על דעתו ועלתה לרגל, ובא לפני רבי יוסי, אמר לו: ואילו היית יודע שעוברת על דעתך ועולה לרגל, כלום הדרתה? אמר לו: לא! והתירו רבי יוסי"[55]. מעשה זה אירע כמה דורות לאחר החורבן, וברור מדברי הברייתא שאותו אדם הדיר את אשתו מלעלות לרגל לירושלים ולמקדש. מכאן למד מהר"ץ חיות בהגהותיו על הש"ס, שהעליה לרגל התקיימה גם אחר החורבן. כן הביא הוכחה נוספת ממדרש קהלת על הפסוק: "שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו"[56], שם מסופר על רבי אלעזר בן שמוע, שראה פעם אוניה שהביאה עולי רגל יהודים ארצה ונטרפה אל חוף הים. מן הספינה ניצל גוי יחידי, אשר בהיותו בספינה הזדהה בפני עולי הרגלים כיהודי. רבי אלעזר בן שמוע נתן לאותו ניצול כסות מזון וגם מאתים דינרים. לימים התמנה אותו ניצול לקיסר וגזר להרוג את כל היהודים, רבי אלעזר בן שמוע נשלח להעביר את רוע הגזרה, והקיסר זיהה את ר"א בן שמוע כמיטיבו ומשום כך ביטל את הגזרה. רבי אלעזר בן שמוע חי כמאה אחרי החורבן, ומתברר, שהעליות לרגל נמשכו גם בתקופתו. מהר"ץ חיות מביא ראיה נוספת מן המדרש, המתאר, כיצד עלה רבי ישמעאל ברבי יוסי לירושלים להתפלל. רבי ישמעאל חי כמאתיים שנה לאחר החורבן, ומבואר במדרש: "עבר בהדין פלטנוס וחמא יתיה חד שמראי. אמר ליה: להיכן את אזיל? אמר ליה: מסיק מצלי בהדא ירושלים"[57]. היה זה שומרוני ששידל אותו להתפלל בהר גריזים, אך רבי ישמעאל הצהיר שהוא עולה להתפלל דווקא בירושלים.

נסיון לבניין המקדש בידי הקיסר יוליאנוס: בתקופה זו [המאה הרביעית למניין האומות] נעשה נסיון לבנות את בית המקדש בידי יוליאנוס קיסר רומא. קיסר זה לחם בנצרות ומשום כך היה לו עניין לחזק את העם היהודי, הנוצרים קראו לו משום כך - 'יוליאנוס הכופר'. נמצאו איגרות של הקיסר הפונה אל היהודים לחדש את בניין המקדש. "על היהודים לחזור למקומם, לבנות את בית המקדש, ולהחזיר את תוקף מנהגי אבותיהם". איגרת נוספת מופנית אל 'חבר היהודים', ובה מודיע הקיסר על הקלת נטל המס, ומבקש "להתפלל בעד שלום מלכותו לאל עליון... כדי שיוכל לבנות את בית המקדש בעיר הקודש ירושלים, בה ישובו ליישב יהודים"[58], מסיבות שונות התוכנית לא באה לכלל ביצוע.

עדויות נוכרים על עליית יהודים למקדש בתשעה באב: מצינו תיאורים מפי נוכרים אודות עליית יהודים להר הבית בימי תשעה באב, לאחר אישור מיוחד של השלטונות. כך כותב 'התייר מבורדו' (ביקר בירושלים בשנת 333 למניין האומות): "לא רחוק מן הפסלים [שהקים אדריינוס במקום המקדש בעקבות מרד בר כוכבא] יש אבן נקובה, אשר עד שם באים היהודים פעם בשנה ומושחים אותה ומקוננים בגניחה וקורעים את בגדיהם". יש בתיאור זה המשך לתיאורי הקינה והתפילה כפי שנעשו על ידי התנאים בהר הבית כמובא לעיל. עדות נוספת של נוכרי מובאת באותו עניין. זה לשונו של הירונימוס, אב כנסיה נוצרית, אשר פירש את התנ"ך עבור הנוצרים [חי בשנת 400 לערך למניין האומות] וכך פירש את הפסוק בצפניה: "יום עברה היום ההוא... יום שואה ומשואה... יום ענן וערפל"[59] – "הוא יום תשעה באב. עד היום הזה, אסור ליושבי העיר הבוגדים [היהודים] לבוא לירושלים. רק כדי לקונן נותנים להם להכנס. והם צריכים לקנות להם בכסף את הרשיון לבכות על חורבן מדינתם... אפילו הבכייה אינה ניתנת להם חינם. ביום שבו נלכדה ונחרבה העיר בידי הרומיים, אפשר לראות אסיפות העם העלוב, זקנים וזקנות תשושי כח, לבושי בלויי סחבות [בגלל תשעה באב]... עדיין עיניהם זולגות דמעות... מקוננים הם על המקדש שנשרף לאפר, על המקדש שנהרס... על מגדלי המקדש הגבוהים..." מתוך לעג הנוצרי, יש ללמוד דווקא על מסירות הנפש של יהודים, לבוא לפחות לתשעה באב לירושלים לבכות על המקדש. עוד מסביר הירונימוס את הביטוי "שיקוץ משומם" הנזכר בספר דניאל[60], שדניאל ניבא על "פסלו של אדריינוס הרכוב על סוס, הניצב עד היום הזה במקום קודש הקדשים". מתברר, אפוא, שבימיו באו יהודים לבכות על העובדה הכאובה, שעדיין מקום המקדש מחולל על ידי עבודה זרה.

עולי רגל יהודים מתאבלים ומתפללים מול כיפת הסלע

בציור נראים עולי רגל יהודים הפוקדים את ירושלים ומקום המקדש. בכניסתם לירושלים קרעו את בגדיהם קריעה אחת – על העיר החרבה, ובעומדם מול ה'קובה' – מול מקום קודש הקדשים - קרעו קריעה שניה על המקדש. במקום זה קוננו על החורבן והתפללו תפילות על היחיד ועל כלל ישראל.

ג. הכיבוש המוסלמי ובניין כיפת הסלע על אבן השתיה

גילוי אבן השתיה לכובשים המוסלמים - מקורות ביהדות: בקטע שנמצא בגניזה הקהירית מתואר כיצד הקימו המוסלמים את כיפת הסלע, ומדוע דווקא במקום זה. לאחר שנכבשה ירושלים על ידי עומאר אל כתב, "נאספו כל המוסלמים אשר בעיר ובמחוז, והשתתפו עמהם חבורה מן היהודים. אחר כך ציוום עומר לפנות את האשפה שבקודש ולנקותו, ועומר היה משגיח עליהם כל הזמן. כל אימת שהיה נחשף שריד כלשהו, היה שואל את זקני היהודים בדבר הסלע: הלא הוא אבן השתיה. והיה אחד החכמים מסמן לו את גבולות המקום עד אשר נחשף. אז ציווה כי תיבנה על הסלע כיפה שתצופה זהב". כך גם מובא באגרת מ'ראשי עדת ירושלים' מתקופת הגאונים: "מאת אלהינו היתה זאת, כי הטה עלינו חסד לפני מלכות ישמעאל, בעת אשר פשטו ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדום ובאו ירושלים. היו עמהם אנשים מבני ישראל, והם הראו להם מקום המקדש וישבו עמהם מאז ועד היום"[61]. כך גם מובא בספר 'נסתרות דרשב"י': "המלך השני שיעמוד מישמעאל יהיה אוהב ישראל. ויגדור פרצותיהם ופרצות ההיכל. וחוצב הר המוריה ועושה אותו מישור כולו, ובונה לו שם השתחוויה על אבן שתיה". תיאור דומה מצינו בדברי תלמיד הרמב"ן: "על אבן שתיה בנו מלכי ישמעאל בנין מפואר מאד, עשו אותו בית תפלה, ובנו למעלה מן הבניין כפה נאה מאד, והבניין על בית קדשי הקדשים ועל ההיכל"[62]. רבי פתחיה מרגנשבורג, אשר ביקר בירושלים במאה השתים עשרה למניין האומות, כותב: "והיכל נאה שם שבנה מלך ישמעאלים, בימי קדם כשהיתה ירושלים ביד הישמעאלים. ובאו פריצים והלשינו למלך הישמעאלים, ואמרו: זקן אחד יש בינינו שיודע מקום היכל והעזרה. ודחק אותו המלך עד שהראה לו [את המקום]. והמלך היה אוהב יהודים, ואמר: אני רוצה לבנות היכל שם, ולא יתפללו בו כי אם יהודים ובנה היכל. ובאו גויים ושמו בו צלמים והיו נופלים וקבעו הצלם בעובי הכותל. אבל בבית קדשי הקדשים לא היה יכול לעמוד"[63].

גילוי אבן השתיה במקורות האיסלאם והנצרות: בשנת 638 למניין האומות כבש החליף המוסלמי עומר אבן אל חטאב את ירושלים והעיר עברה לשלטון מוסלמי למשך 450 שנה, עד כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים. בשנת 691 בנה החליף עבד אל מליכ את כיפת הסלע. המבנה נשתמר עד היום, נועד בעיקרו להגן על 'האבן הקדושה'. ההסטוריון אל טברי, כותב בשם רג'א בן חיוא מפי עד ראיה... "ואמר [עומר]: הבו לי את כאב [עקיבא, שר צבא יהודי שהתאסלם] והובא לפני. ואמר לו: איפה, לפי דעתך, נקבע את מקום התפילה? אמר: לעבר הסלע [אל צ'חרה]. אמר: חי אללה! אתה נגרר - הוי כעב - אחרי היהדות! וכבר ראיתיך כשהסרת את סנדליך! אמר: רציתי לדרוך עליו בכף רגלי... אחר כך קם עומר ממקום תפילתו [וניגש] אל עבר ערימת אשפה שבה טמנו הרומים את בית המקדש... וכאשר עבר המקום לידי בני ישראל, הם חשפו חלק ממנו והשאירו את שאריתו. ואמר עומר: הוי אנשים - עשו כאשר עושה אני! והוא כרע על ברכיו לרגלי הערימה והטיל עפר באחד מקיפולי מעילו הארוך". כעין זה כותב ההסטריון אבן עסאכיר: "אמר [עומר לכעב] 'הוי אבו אסחק! התדע את מקום הסלע [הקדוש]? אמר לו: 'תמדוד כך וכך אמות מן הכותל הסמוך לגי בן הנום, אשר שם מקום שפך הזבל. אחר כך תחפור, ואז תמצא אותו'. חפר, והסלע נתגלה לעיניהם". לדעת הבישוף הארמני אסביאוס, תחילה שימש מקום קודש הקדשים כבית תפילה ליהודים: "אחרי אשר היהודים נהנו זמן ידוע מעזרתם או מחסותם של הערבים, עלה בדעתם לבנות מחדש את מקדש שלמה, ונתגלה המקום הנקרא קדש הקדשים. הם בנו עם היסודות ועם שרידי הבניין, בית תפלה בשבילם הם. [ואילו] הערבים מקנאתם ביהודים גירשו אותם משם והפכוהו ל'מקום תפלה' עבורם. היהודים בנו בשבילם במקום אחר אצל המקדש בית תפלה אחר".

'סיבוב השערים' – מנהג עולי הרגלים מאות שנים לאחר החורבן: מנהג 'סיבוב השערים' סביב שערי המקדש התקיים על ידי עולי רגל במהלך שנות החורבן. להלן נוסח ההלכה כפי שהיא מופיעה בסידור שנמצא בגניזה בקהיר: "אם תזכה ותעלה לירושלים, תקרע את בגדיך על חורבן ירושלים. כאשר תביט מן ההר הנקרא 'צופים' ותראה את העיר כולה; אם תהיה רכוב על חמור – תרד, ואם יהיה ברגלך מנעל - חלוץ אותו, וקרע בגדיך ואמור זה: 'ערי קדשך היו מדבר... ירושלים שממה... ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה'". קריעה זו על חורבן ירושלים היא קריעה ראשונה מתוך שתיים; אחת על ירושלים ושנייה המקדש. קריעה שניה על החורבן נעשתה מול מקום המקדש כמובא בלשון הסידור שבגניזה: "אם תזכה ותעלה לירושלים, אחר שקרעת קריעה ראשונה על חורבן ירושלים, תכנס בשערי העיר אבל וחפוי ראש. וכשתגיע למקום המקדש ותראה את הר הבית בחורבנו – הוסף וקרע קריעה שניה על המקדש, ותאמר: 'בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש, וכל מחמדנו היה לחורבה'... ותוסיף ותאמר: 'ברוך דיין האמת'". ב'הלכות ארץ ישראל' מן הגניזה מובאת סידרת תפילות מיוחדת סביב שערי המקדש, הנקראת בשם 'צלואת אלבואב פי אלקודס'[64]. לפי האמור שם, עולי הרגל מקיפים את שערי הר הבית ואומרים תפילה מיוחדת מול שער אברהם, שער יצחק, וכד'. מדובר בשמות חדשים שניתנו לשערי הר הבית. תיאור דומה מובא באיגרתו של אליהו כהן גאון לאנשי הגולה: "ולולי כן [שהיינו מנקים את הביבים בירושלים] לא היינו יכולים לסובב על השערים ולעמוד על הר-הזיתים להתפלל בקול רם ואין ממחה. וכל זה לא יעמוד אלא בשוחד הרבה". מדובר במנהג עתיק-יומין של תושבי ארץ הקודש. כך גם מובא במכתב מראשי עדת ירושלים בשנת ד"א תתקמ"ד: "ואין לנו נחמה, כי אם בסובבנו על השערים להשתחוות ולבקש רחמים וסליחה. וזה תמיד בקשתנו... בהקבץ אחינו בית ישראל אל ירושלים בחודש תשרי... לרצות אבניה ולחונן עפרותיה – לסובב על השערים להשתטח בתפילה ובתחנונים"[65]. כן כותב רבנו מאיר, ראש הישיבה בירושלים, בשנת ד"א תתקפ"א: "ותפילותינו עליכם תדירה, ועל זקני היקר שלכם, בהר הזיתים מול היכל ה' מקום הדום רגלי אלוקינו, ועל שער הכהן, ועל שערי מקדש ה', בקבוץ כל ישראל לחוג את חג ה' – חג הסוכות". יש לפנינו, אפוא מסורת של דורות, השומרת על קשר קבוע עם המקדש ושעריו סביב, כשהמתפללים מכוונים את פניהם מן השערים השונים אל מול אבן השתייה, ומשתחווים לכיוון קודש הקדשים.

מנהג 'סיבוב השערים' סביב שערי הר הבית

בציור נראים שערים בחומת הר הבית, הנקראים 'שערי רחמים', שכן במהלך הדורות נערכו תפילות מול שערים אלה – המכוונים למקום קודש הקדשים. מנהגם של עולי הרגל שהגיעו לירושלים במיוחד ברגלים, היה, להקיף את המקדש ולהתפלל מול כל שער ושער. שמות השערים השונים והתפילות המיוחדות לכל שער נמצאו ב'סידור ארץ ישראל' שנמצא בגניזה בקהיר. מנהג זה נמשך מאות בשנים על ידי הקהילה שנותרה בירושלים ועל ידי עולי הרגל שהצטרפו לבני הקהילה העושים את ה'סיבוב', כשהם מכוונים בתפילותיהם לכיוון קודש הקדשים.

מנהג רב האי גאון להקיף עם כהנים את הר הזיתים מול המקדש: כחלק ממנהג העלייה לירושלים מתואר מנהגו המיוחד של רב האי גאון, אחרון גאוני בבל, אשר כיהן כראש ישיבת פומבדיתא (במאה העשירית למניין האומות). מנהג היה בידיו לעלות בכל שנה מבבל לירושלים, להקיף את הר הזיתים בחג הסוכות ולהתפלל אל מול המקדש. "והיו מקיפין את הר הזיתים בהושענא רבא שבע פעמים, ואומרים מזמורים שסידר להם רב היי. ולפני רב היי הולכים כהנים מלובשים סיריקון [גלימות משי]... והוא בתווך"[66]. באגרת שנשלחה מירושלים בשלהי תקופת הגאונים על ידי ראשי עדת ירושלים אל הגולה נכתב, כי הושענא רבה היה יום מיוחד לתפלה בעד נדיבי העם בהר הזיתים: "הוא המקום אשר נתפלל בו בימי החגים ביום הושענא, ושם יברכו כל בית ישראל מדינה ומדינה, קהלותיה זקניה ונדיביה, וכל הזוכר את ירושלים וכל המעלה אותה על לבו שם יזכרו בתפלות ובברכות".

ד. עליות לרגל בימי הראשונים

הרמב"ם ותפילתו בהר הבית בעת החורבן: להלן תיאור עליית הרמב"ם לירושלים ולהר הבית (במאה השתים עשרה למניין האומות) כפי שכתב בחיבורו בסוף פירושו למסכת ראש השנה[67]: "בליל אחד בשבת, בארבעה ימים לירח אייר, נכנסתי לים [בספינה היוצאת מצפון אפריקה]... וליל אחד בשבת, שלשת ימים לירח סיון, יצאתי מן הים בשלום ובאנו לעכו, וניצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל... וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשון שנת ששה ועשרים ליצירה, יצאנו מעכו לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי ל'בית הגדול והקדוש' והתפללתי בו, ביום חמישי, ששה ימים לירח מר חשון. ובאחד בשבת, תשעה בחודש, יצאתי מירושלים לחברון, לנשק קברי אבותי במערה. ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי - שבח לאל על הכל! ושני ימים האלו, שהם ששי ותשיעי במר חשון, נדרתי, שיהיו לי כמו יום טוב, ותפילה ושמחה בה', ואכילה ושתיה. אלהים יעזרני על הכל, ויקיים לי: 'נדרי לה' אשלם', אמן".

תיאור מקום המקדש בביקור רבי בנימין מטודלה בירושלים: רבי בנימין מטודלה מתאר בספר מסעותיו את ביקורו בירושלים במאה השתים עשה למניין האומות, היה זה לאחר ביקורו של הרמב"ם בירושלים. במהלך התיאור אודות ירושלים ומקום המקדש, מגדיר המחבר את כותל כיפת הסלע, בתור 'כותל מערבי של קדש הקדשים'. כך הוגדר כותל זה בזמנו בפי אנשי ירושלים. להלן כמה משפטים מדבריו: "'שער יהושפט' [מקומו במזרח הר הבית] לפני בית המקדש שהיה בימי קדם... ומקום המקדש בנה עליו עומר בן אל כתאב כיפה גדולה ויפה עד מאד, ואין מכניסים שם הגויים שום צלם ולא שום תמונה, אלא שבאים שם להתפלל. ולפני אותו מקום - 'כותל מערבי' והוא אחד מן הכתלים שהיו בקודש הקדשים, וקוראים אותו 'שער הרחמים', ולשם באים כל היהודים להתפלל לפני הכותל בעזרה". הכותל המערבי של כיפת הסלע מוגדר בדברי חז"ל ככותל מערבי של היכל, כמובא במדרש: "'הנה זה עומד אחר כתלנו' - זה כותל מערבי של בית המקדש"[68], עוד אמרו, שהשכינה לא זזה מקודש הקדשים, כדברי חכמים במדרש: "מעולם לא זזה השכינה מתוך ההיכל, שנאמר: 'והיו עיני ולבי שם כל הימים'"[69].

הרמב"ן ותלמידו מול מקום המקדש: הרמב"ן המתאר את יום בואו לירושלים כותב: "ביום תשיעי לירח אלול שנת חמשת אלפים ועשרים ושבע, באתי בעיר החרבה ושוממה מבלי בניה, והיא יושבת וראשה חפוי, וקראתי עליה כראוי: 'ציון מדבר היתה ירושלים שממה'. ואצל העיר כנגד הפתח קרעתי עליה. ובבואי כנגד 'הבית הגדול והקדוש' קראנו בבכייה רבה: 'בית קדשינו ותפארתנו... היה לשרפת אש', וקרענו קריעה שניה. תלמיד הרמב"ן שכנראה היה עימו בבואו לירושלים מוסיף ומתאר: "על אבן השתייה בנו מלכי ישמעאל בנין מפואר מאד, והבניין - על בית קדש הקדשים ועל ההיכל"[70].

ראשונים המתארים את העליות לרגל במהלך הגלות: רבים מישראל עשו מאמץ לעלות לרגל לירושלים למרות החורבן והדרכים המשובשות, וכתב הר"ן במסכת תענית, שגם כיום נוהגים להתאסף מכל סביבות ארץ ישראל לעלות לירושלים, "שהיו מתאספים בכל הסביבות ברגל לירושלים כמו שעושים גם היום, ומפני עולים הללו ראוי שנאחר השאלה"[71]. כוונתו לומר, שיש לאחר את שאלת הגשמים המתקיימת לאחר הסוכות גם בזמן הגלות, ולהתחיל לשאול בשבעה בחשון, מפני עולי הרגל בזמן הזה. ב'מגילת המגלה' מאת ר' אברהם בר חייא [חי במאה השתים עשרה למניין האומות] כתב: "מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב, והרשו לישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפילה ומדרש. והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים, ומתפללים בתוכו, ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין. ועל המנהג הזה נהגו כל ימי מלכות ישמעאל. עד שפשטה על הבית בעת הזאת מלכות אדום הרשעה, והסירה את מלכות ישמעאלים מעליו. ומן העת ההיא חיללו המקדש המעוז שעשו אתו בית תפלה להם". אחד התיאורים על העלייה לרגל במאה הארבע עשרה למניין האומות, מובא בשו"ת התשב"ץ, המתאר רשמים של עולי הרגל בזמנו, שעלו מצפון אפריקה ושאר ארצות לירושלים: "עדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות. ויש בזה רמז במדרש קינות ובמדרש שיר השירים... 'אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי, כי אעבור בסך אדדם עד בית אלהים, בקול רנה ותודה המון חוגג'. ואמרו [עולי הרגל] כי עדיין נשאר מהניסים שהיו בירושלים, שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום, כי בבית הכנסת שבירושלים הם צריכים לאנשי המקום כל השנה, ומתמלאת פה אל פה, בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים - יותר משלש מאות איש. כולם הם נכנסים שם ויושבים רווחים, כי עדיין היא בקדושתה וזה סימן גאולה שלישית"[72].

רבי אישתורי הפרחי והמסורת אודות אבן השתיה – בסיס לחידוש העבודה במקדש: רבי אישתורי הפרחי (במאה השלש עשרה למניין האומות) מתאר בספרו[73] מסורת שהיתה בזמנו להתפלל מול הכותל המזרחי של הר הבית, שהוא מכוון כנגד קודש הקדשים. כן מתאר רבי אישתורי הפרחי, דיון שנערך בין הראשונים בתקופתו בדבר חידוש העבודה במקדש, זאת על יסוד הידיעה אודות מיקומו של המקדש. בעניין התפילה כתב: "מה שאנו רואים היום בזמננו זה מהכותלים העומדים האלה, שהם כותלים מחומת הר הבית, עוד היום ניכר 'שער שושן' למזרח והוא סגור אבני גזית... ולצפון הפתח הסגור אשר במזרח, שאמרנו עליו שהוא שער שושן [במרחק של] כמטחווי קשת (כ - 150 מטר) יש בכותלו [של הר הבית במזרח] שני שערים גבוהים מאד בכיפות מחוץ, ודלתותיהם ברזל והם סגורים לעולם, וקורין להם ההמון 'שערי רחמים'... וכן העם רגילים [על פי המסורת שבידם] באים עד אותם הכותלים, ומתפללים לאל יתעלה לפני אלו השני שערים שהזכרנו [שכן על שער המזרח נאמר: "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים"[74]]. וכבר ביקש מהאל יתברך שלמה בתפלתו[75], שתקובל תפילת המקום ההוא". עוד כתב: "המקום המקודש הזה הוא תל שהכל פונין בו. וכמו ששנינו... 'היה עומד בבית המקדש - יכוון לבו כנגד בית קדשי הקדשים... מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלם כאלו מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא ולפני כסא כבודו'... ונקראת 'אבן שתיה' ששם טיבור הארץ... ושם היכל השם עומד". על יסוד מסורת זו דן רבי אישתורי הפרחי עם גדולי דורו – בעלי התוספות - בשאלת חידוש העבודה במקדש, וכתב: "גם כי אמר אלי [רבי ברוך] בירושלם, כשהבאתי אליו זה הספר [כפתור ופרח] לעבור עליו ולהגיהו, שרבינו יחיאל דפריש ז"ל, אמר לבוא [מעכו] לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי להשלים עמו המלאכה לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו, ואנא הכהן המיוחס. אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה, שאין לחוש על הטומאה... שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה". הדיון אודות חידוש העבודה, מבוסס בהכרח על המסורת שהיתה בידם אודות מקום קדש הקדשים, ולכן יכלו לדון בשאלת חידוש העבודה.

מראה כיפת הסלע - מקום קודש הקדשים - בתקופת רבי דוד בן זמרה

בציור נראית כיפת הסלע מבפנים, כפי שנראה הסלע מאז נבנה הבית והכיפה עם הכיבוש המוסלמי. לפי מקורות יהודים ומוסלמים נועד המבנה על עמודים סביב, להגן על הסלע בגלל קדושתו ליהודים. סביב הסלע נבנה מעקה גבוה למנוע מגע של אנשים עם הסלע המקודש. סלע זה נשמר במסורת היהודית במהלך הדורות, על ידי תנאים ואמוראים וכן ראשונים ואחרונים שביקרו בהר והתפללו מול 'אבן השתיה', ומקום קודש הקדשים. הסלע נראה במרכז כשהוא מוגבה כארבעה מטר מעל משטח רצפת המבנה. בציור נראים מוסלמים המשתחווים ארצה אל מול הסלע המקודש.

ה. מדברי האחרונים אודות מקום המקדש

הרדב"ז - והנחיות הכניסה לתחומי הר הבית: רבי דוד בן זמרה – נשאל שאלות אחדות בעניין הר הבית וקדושתו בזמן החורבן, וכתב תשובה ארוכה בדבר מעמדו של הר הבית, וסדרי הכניסה להר הבית לאנשי ירושלים בתקופתו, כשהיסוד להלכות הכניסה הוא המסורת מדורות, שכיפת הסלע היא מקום קודש הקדשים[76]. תשובת הרדב"ז בעניין הר הבית נכתבה לפני כחמש מאות שנה, והיא מן התשובות המפורסמות שנכתבו בעניין זה בתקופת הגלות. להלן משפטים אחדים מדבריו: "שאלה: שאלת ממני, אודיעך דעתי, אם מותר ליכנס לעליות הבנויות סביב לבית המקדש [בניין כיפת הסלע] שהן בולטות לתוך המקדש על גבי זיזין וגזוזטראות [כוונת השואל להיתר כניסה לבתים הסמוכים לכיפת הסלע ומקיפים אותה סביב] לפי שראית שנהגו בזה היתר ואין מוחה בידם?" "תשובה: דע... שצריך אומד יפה לראות אי זו מותרת ואי זו אסורה. כי הדבר ברור, שתחת הכיפה שם אבן השתייה בלי ספק, הנקרא אצלם 'אלסכרא'... ועתה שאלנו את פיהם ואמרו, שהיא גבוהה מקרקעית הכיפה שלש קומות [של גובה קומת אדם] ואנו רואין מבחוץ שעולים לכיפה במדרגות הרבה... אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא 'אבן השתיה' אשר עליה היה הארון בבית קודש הקדשים לצד מערב. הילכך, מי שעולה בעליות אשר לרוח מערב או הנכנס לראות מהפתח [של הר הבית] אשר לצד מערב, צריך לשער שיהיה בינו לבין הכיפה יותר מאחת עשרה אמה... וכל הבתים והעליות אשר בצד מזרח מותר להכנס לשם... ודרך כלל אני אומר, כי הבתים או העליות אשר לצד צפון וצד מזרח - אין בהם ספק אצלי ומותר ליכנס להם... הנה כתבתי לך טעם המנהג, אבל אתה תהיה מן הנזהרים ולא תכנס לא לבית ולא לעלייה אם לא תהיה רחוקה מהכיפה הרבה". תשובת הרדב"ז הובאה להלכה ב'ברכי יוסף'[77], שם נאמר: "מותר להתקרב אל פתחי בית המקדש ולכנס לעליות אשר סביב בית המקדש".

רבי משה מטראני עולה להר הבית: המהרי"ט שימש כרב ראשי לטורקיה, חיבר ספר על בית המקדש ומידותיו, ושנים אחדות התגורר בירושלים, כותב בתשובותיו על הזכות הגדולה שנפלה בידו לבקר בחצרות בית ה'. זו לשונו בתשובותיו: "צריך להודיע בזמן הזה בעוונותינו... אם מותרים אנו ליכנס שם... ואם כן תורה יוצא לזמננו זה: מותר ליכנס שם כשיטבול... לפנים בהר הבית, וכאשר זיכני ה' לעלות וליראות שם את פני ה'"[78].

אגרת ר' ישעיה הורביץ - השל"ה: "מה שתמה על דירתי בירושלים ת"ו... שאין לנו קבלה ודאית איזהו מקום מקדש, ואם כן כל ירושלים בספק כרת... דע אהובי... מכאן והלאה לא ישמע על פיך, פה קדוש, לדבר כן להוציא לעז על דירת ירושלים [על פי השמועה]... וכל אדם כוזב. הנה באתי... באמיתה של תורה להודיעך דברי אמת. דע! כי מעולם לא היה ספק במקום בית המקדש, כמו שאין ספק שהיה בית המקדש ושיהיה בית המקדש - כך אין ספק במקום בית המקדש - כי הוא זה! ולא היה נתעלם מן העין אפילו רגע אחד. אע"פ שהיתה ירושלים הולכת מממלכה לממלכה מכל מקום לא נפסקה הקבלה והידיעה"[79].

פסקי הלכה בעניין השתחוויה וקריעה מול מקום קודש הקדשים: בחיבורו 'בית חדש' מביא ר' יואל סירקש במהלך דבריו את דברי ה'ליקוטים' בעניין מנהגי האבלות לאדם הבא לירושלים: "כשאדם בא לירושלים ורואה את [הקובה] של בית המקדש שהיא 'עזרה', אז חייב להשתחוות כנגדה, ולקרוע את בגדיו, ולבכות ולהתאבל ולדאוג על חורבן בית המקדש. ולבכות במרה, ולקונן ולומר זה המזמור: 'מזמור לאסף. אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך'... עד סוף. וכשקורע אומר: 'ברוך דיין האמת'... וכשרואה ציון וירושלים, הוא חייב כמו כן להוסיף על הקרע הראשון טפח, ולבכות במר נפש ולהתאנח ולומר: 'בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו וערי קדשנו היתה לחרבה'... וכשרואה 'שערי רחמים', שהם ב'כותל מערבי' – הוא הכותל אשר בנה דוד המלך עליו השלום – צריך לומר פסוק זה: 'טבעו בארץ שעריה אבד ושבר בריחיה'"[80]. כך גם קובע להלכה רבי ישראל משאקלוב תלמיד הגר"א: "כשרואה הקובה שעל מקום המקדש אומר: 'בית קדשנו ותפארתנו... היה לשריפת אש'... וישתחוה כנגדה ויקרע את בגדיו... ויאמר: ברוך דיין האמת... וכך נהג הרמב"ן כשבא לעיר הקודש ירושלים... ואם בא דרך המדבר, שאז רואה את המקדש תחילה [כיפת הסלע]... קורע על המקדש ואחר כך על ירושלים"[81].

מראה הר הבית וכיפת הסלע - בעת עליית הרמב"ם להר הבית

בציור נראה הר הבית כפי שהיה נראה בעת עליית הרמב"ם להתפלל ב'בית הגדול והקדוש'. הרמב"ם ראה את העיר בחורבנה ואת ההר בשיממונו, עם זאת קבע לעצמו יום חג ויום טוב לאכילה ושתיה ושבח לבורא כל ימיו, על שזכה להיות יום אחד בחצרות הקודש. הרמב"ם באיגרתו כותב, שהוא מתפלל ומחכה ליום בו יקיים את הפסוק: "נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו", ויזכה להקריב קרבן תודה על החסד שעשה עמו הקב"ה. שכן, זכה לקיים בחייו כמה ממצוות ה' שבמקדש, כגון: המצוה 'לשכנו תדרשו ובאת שמה', וכן מצות 'מורא מקדש', תפילה במקדש ועוד.

משא ומתן לקניית מקום המקדש על ידי הברון רוטשילד: בימי הרב צבי הירש קאלישר זצ"ל (המאה השמונה עשרה למניין האומות) החלה התעוררות סביב בניין המקדש וחידוש העבודה. בספרו 'דרישת ציון' הציע פתרונות לשאלות הלכתיות סביב עבודת הכהנים במקדש, כן נשא ונתן בשאלה זו עם גדולי התורה בדורו, זאת, על בסיס המסורת כי כיפת הסלע בנויה על אבן השתייה. הרב קאלישר פנה במכתב לברון רוטשילד, והציע לו לקנות את ירושלים ומקום המקדש מידי איברהים פחה, אשר שלט באותם ימים בארץ ישראל. זה לשונו במכתבו: "זכינו לימים אשר שלח ביעקב איש גדול כמותו אשר לפני מלכים יתיצב... ולעת כזאת אשר מדינת ארץ ישראל תחת ממשלת הפחה... אם אדוני יקנה את הארץ הקטנה בכמות וגדולה באיכות... בהתאסף ראשי עם מבני ישראל על אדמת הקודש תקום ממשלת ישראל... ואם לא יאבה הפחה אדוני הארץ למכור את כל הארץ - ימכור את מקום המקדש וסביבו למען נזבחה לה' אלוהינו". הרב קאלישר בספרו כותב: "כאשר תהא הרשת נתונה לנו לבנות מזבח ולהקריב קרבנות... ברור, שמצות קרבן הכתובה בתורה לא בטילה בשום זמן!... כי לא תשתנה ולא תתחלף תורתנו הקדושה לעולם!" קביעה הלכתית זו מבוססת על העובדה, שמקום המקדש ידוע ומוכר במסורת הדורות, לפיכך מצוה לקנות את המקום ולחדש בו את העבודה.

מעולם ההלכה

כשנופל ספק במסורת בעניין מקום המקדש

האם יש בכך כדי לבטל מאתיים מצוות מן התורה?

שאלה: בחודש אלול תשכ"ז – שנת שחרור מקום המקדש, יצא כרוז אזהרה מטעם הרבנות הראשית לישראל בעניין העלייה להר הבית, זאת, עקב עליית המוני מטיילים להר מבלי שהקפידו על כניסה להר בטהרה. בכרוז נאמר, בין השאר: "ברבות הימים נעלם מאתנו המקום המדויק של המקדש". שאלה היא, על מה מתבססת הקביעה, שמקום המקדש נעלם במהלך הדורות. כמו כן, לאור ההנחה שמקום המקדש נעלם מידיעת חכמי הדור, האם פטורים ישראל מבניין המקדש ומחידוש העבודה[82]?

תשובה: הכרוז שיצא בזמנו נכתב מיד לאחר שחרור המקום, מול הנהירה ההמונית למקום המקדש. באותה עת טרם פורסמו מחקרים הלכתיים, הסטוריים וארכיאולגיים אודות מקום המקדש. בתנאים של אותם ימים היה מקום לאמירה, ש"מקום המקדש נעלם מאתנו". אולם מאז ועד היום רבו המחקרים סביב מקום המקדש בהלכה ובארכיאולוגיה, ורובם ככולם חוזרים ומאשרים את מסורת הדורות, הקובעת, כי כיפת הסלע היא מקום קודש הקדשים. כך נפסק להלכה על ידי הרדב"ז כדלעיל, שכתב: "אין ספק, כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא 'אבן השתייה', אשר עליה היה הארון בבית קודש הקדשים", וכך נפסק להלכה על ידי גדולי הדורות כמובא לעיל. קביעה זו אושרה על ידי ארכיאולוגים כגון דן בהט חוקר המקדש, מחבר ספר 'אטלס ירושלים', וכן על ידי חוקרים רבים אחרים. כך כתב למסקנה החוקר התורני, הרב זלמן קורן שליט"א בספרו 'ועשו לי מקדש'. לאור המקורות הרבים דלעיל, המזהים את מקום קודש הקדשים עם כיפת הסלע, והדבר היה גלוי וידוע לחכמים בכל הדורות מאז החורבן - תנאים ואמוראים ראשונים ואחרונים, דומה, שהוסר כל פקפוק מול עובדה זו. למעשה, מיום שהראו חכמי היהודים לישמעאלים את המקום המדויק של קודש הקדשים, ושליטי האיסלאם בנו את כיפת הסלע סביב אבן השתייה, כדי להגן על סלע זה בגלל קדושתו ליהודים, מאותה שעה אין צורך בעדות נוספת לעדות הקדומה של חכמי הסנהדרין ושאר התנאים והאמוראים, שהרי "עינינו ראו ולא זר", כי זה מקום המקדש. מאותה שעה, הכיפה העומדת ומגינה על סלע אבן השתייה זה אלף ושלש מאות שנה - מעידה כמאה עדים שזה מקום המקדש.

כבר כתבו הראשונים בעניין זה: "עדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו - שאינו כמו שראה - אינו שומע להן, אלא יודע בוודאי שהן עדי שקר". דבריהם נאמרו כעיקרון הלכתי הנוגע ליסודות התורה, שכן, עיקרון זה, הוא גם העדות העיקרית להוכחת מתן תורה בסיני[83]. עיקרון זה הנכון לעניין מעמד הר סיני, בוודאי שהוא יפה באשר למסורת הדורות והעדויות המפורשות אודות מקום המקדש. דומה, שכל המערער עליו - מערער על קיומו של מעמד הר סיני. גם מה שכתב בעל 'שאילת דוד' ב'קונטרס דרישת ציון וירושלים', שכיון שאיננו יודעים את מקום המקדש - "אי אפשר לנו בשום פנים לכוין מקום המזבח"[84], ורצה לומר, שאי אפשר לחדש את העבודה במקדש. המחבר כתב זאת בהיותו בגולה הרחוקה, כשלא היה בידו מידע מדויק אודות הנעשה בהר הבית, לא כן כיום, כשהר הבית בידי ישראל והמקום נחקר לפרטיו[85]. כמו כן, היד עוד נטויה לחפור בבוא היום במקום ולגלות פרטים נוספים. אם בעבר היה מי שפקפק בעניין, מעתה נפלו כל הספקות, שכן, כלל הוא בהלכה: (יבמות יט, ב; ורמב"ם טומאת מת ט, יא): "אין ספק מוציא מידי ודאי!" כלל זה הובא גם בשו"ת שאילת דוד עצמו להלכה ולמעשה לעניין עגונות (אבן העזר סימן כט). ראה גם בערך 'מקום המזבח', שאי ידיעת המקום המדויק של המזבח אין בכך כדי לעכב את חידוש העבודה. דומה שהמעורר ספק נגד מקום המקדש דבריו מנוגדים למה שאמרו חז"ל במסכת שבת (קלח, ב): "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר: 'כי לא תישכח מפי זרעו!'" כלומר, אין מציאות שדבר כל כך יסודי בתורה יישכח מעם ישראל ומחכמי הדור. הרבה שלוחים למקום להצביע על המקום המדויק, ומאת ה' היתה זאת, שבאו המוסלמים ובנו את כיפת הסלע סביב אבן השתיה, ולא ידעו כי הבית שהם בונים והוא עומד מאות בשנים, לא הוקם אלא כדי לקיים את הברית "כי לא תישכח מפי זרעו!" כך נשתמרה המסורת על יד חכמי ישראל והמון העם. הכלל "כי לא תישכח מפי זרעו!" הוא כה ברור לחכמים עד שאמרו: "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין אתה יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג - ונהוג"[86]. עוד אמרו: "פוק חזי מה עמא דבר"[87], ופסקו הלכה למעשה לאור ההנהגה הנפוצה בעם. יתירה מזו! ידוע הוא הכלל שקבע הלל: "הנח להן לישראל - אם אין נביאים הן - בני נביאים הן"[88], ואם אירע שנתעלמה הלכה מעיני החכמים, נפסקה ההלכה למעשה על פי הנהגת העם. לאור האמור, חכם האומר, 'איני יודע', מול חכמי הדורות היודעים את מקום המקדש ומול המסורת המקובלת בציבור, אין לדבריו משמעות להלכה. אלו דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין (ט, ב) בעניין זה: "סנהדרין קטנה שנחלקו... ואחד אומר: 'איני יודע'... זה שאומר 'איני יודע' - הרי הוא כמי שאינו!" בדברי חז"ל המשילו אי ידיעה זו לאבן דוממת, כמובא בסנהדרין ז, ב; שם מתוארת אי ידיעה זו - כ"אבן דומם". כך גם בירושלמי בהוריות (א, ד) מגדירים חז"ל דיין בבית הדין, שאינו יודע, שהרי הוא "כאבן!"

העולה מן האמור, שאם יש מי שטוען שאינו יודע, אין בדבריו כדי לבטל מאתיים מצוות של תורה. להיפך! קבעו חכמים להלכה כנ"ל: "כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך [בזיהוי מקום]... כל מצוות הללו נוהגות בו!" מעתה, שיש מסורת של דורות לזיהוי מקום אבן השתייה, חל חיוב לחדש את העבודה ואת המצוות שבמקדש מיד עם שחרור המקום מידי נוכרים, שכן ישראל מושבעים ועומדים מהר סיני לקיים את מצות הקרבת תמידין ומוספין בכל דור ודור. וה' יאיר עינינו בתורתו, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את המצוות שבמקדש, כמאמרן ובמקומן במהרה אמן.

---

[1] ערכין לב, ב; וברש"י שם.

[2] רמב"ם שמיטה ויובל י, ה. "כל הגאונים אמרו, שמסורת היא בידיהם איש מפי איש" - למנות את השנים מאז חורבן בית שני - 'שבע שבע', וכך לקבוע את שנת השמיטה בזמן הזה, עיין שם.

[3] שם נאמר: "נאמן הצייד לומר: 'עוף זה טהור מסר לי רבי'. פירוש... כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שאינו מעשרים וארבעה העופות המנויין בכתוב – טהור" - וראוי לאכילה. ראה חידושי הרמב"ן חולין סב, ב. וראה ברא"ש חולין ג סימן ס; שכתב: "יראה שאם אדם הולך ממדינה למדינה ובמדינה שיצא משם אין מסורת, ובמקום שהלך שם יש מסורת על עוף אחד שהוא טהור, יכול הוא לאוכלו באותה מדינה כשהוא שם... ואלו [אנשי המקום] שאמרו שקבלו מאבותיהם בו היתר, ראוי לסמוך על קבלתם ולאוכלו בכל המקומות כל זמן שאין יכולין לברר בו איסור".

[4] משנה ברורה סימן תרמח.

[5] עיין ערך 'אדם הראשון והמקדש'.

[6] עיין ערך 'קין והבל'.

[7] פרקי דרבי אליעזר; רמב"ם בית הבחירה ב, ב.

[8] רמב"ם בית הבחירה ב, ב. עיין ערך 'אבות האומה'.

[9] עיין רש"י בראשית כה, כ.

[10] מורה הנבוכים, ג, מה.

[11] רמב"ם בית הבחירה ב, ב.

[12] פסיקתא זוטרתא - שלח לך.

[13] יהושע יח, א.

[14] רמב"ם בית הבחירה א, ב.

[15] מלכים א' ו, לח.

[16] מלכים א' ו, א.

[17] יומא ט, א. ירושלמי מגילה א, יב.

[18] מלכים א' יב, יד. יש מן החוקרים המנסים לפענח את התיאורים בארמונות כרנך במצרים, שם מתוארים כלים שונים שהובאו מירושלים, ויש מקום להשערה שאלו כלי המקדש שנלקחו על ידי שישק למצרים.

[19] ראה מגילה יא, ב. על פי ירמיהו כט, וכן דניאל ט. וראה ירמיהו כה, יב.

[20] יומא ט, א.

[21] יומא ט, א.

[22] עיין ערך 'בניין המקדש מצות עשה'; 'רבי יהושע בן חנניה'; 'מקדש בידי אדם – שיטת חז"ל'.

[23] ראה רמב"ם גירושין יג, יא: "גוי שהשיח לפי תומו משיאין על פיו, כיצד? היה הגוי משיח ואומר: אוי לפלוני שמת! כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי! או שהיה משיח ואומר: כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת... וכיוצא בדברים האלו, שהן מראין שאין כוונתו להעיד - הרי זה נאמן".

[24] 'מלחמת היהודים ברומאים' תרגום שמחוני עמ' 399 - במהלך תיאור נפילת מצדה, ונאום אלעזר בן יאיר.

[25] בבא קמא נט, ב; עיין שם בגמרא.

[26] בבא בתרא ס, ב.

[27] שם נספחים שוש אשיש ו.

[28] ברכת המזון לאבל.

[29] עמוד תרלז.

[30] מכות כד, א; איכה ה, יח.

[31] בראשית רבה סד.

[32] סדר עולם רבה פרק ל.

[33] דיון קאסיוס. סוף מסכת תענית. רמב"ם תעניות ה, ג.

[34] מיכה ג, יב.

[35] כך מופיע שמו בחתימתו על אגרות שנמצאו במערות המורדים במדבר יהודה.

[36] רמב"ם מלכים יא, ג.

[37] רמב"ם תעניות ב, ג. ועיין בראב"ד שהשיג עליו כמו שאמרו בבבלי סנהדרין צג, א. עיין שם.

[38] ראה ערך 'בר כוכבא'.

[39] ב"ק צז, ב. רש"י ד"ה 'כוזביות' מפרש: "מטבע של בן כוזיבא וירושלמיות הוו". מטבעות כאלה נמצאו לרוב במקומות שונים בארץ, אולם בירושלים עצמה נמצאו בינתיים מטבעות מעטות בלבד.

[40] ברכות ג, א.

[41] ברכות סב, ב; על פי מלכים א' ט, ג.

[42] ירושלמי פסחים ז, יב.

[43] ראה גם מאירי פסחים פה, ב.

[44] יש מקום לגרוס – 'הוי אבנה ירושלים'.

[45] שיר השירים רבה פרשה ב.

[46] ברכות ט, ב.

[47] ראש השנה יט, ב.

[48] יומא סט, א.

[49] ראה מה שכתב בעל 'כללי המצוות', ערך 'גמר': "אם בא לידו של אדם חצי מצוה ואין בו יכולת לגמור את כולה אל יניח לעשות חצי מצוה, דגרסינן בפרק אלו הן הגולין (מכות י א): 'אז יבדיל משה שלש ערים'... 'אוהב כסף לא ישבע כסף'... זה משה רבינו שהיה יודע שאין שלש [ערים] שבעבר הירדן קולטות, עד שלא נבחרו שלש שבארץ ישראל, אמר: מצוה שבאה לידי אקיימנה". וראה פירוש המשנה לרמב"ם אבות, פרק ד, ב: "ואם איש כמשה רבנו, משיג האמיתות, השלם שבשלמים, נכסף להוסיף חצי מצוות עשה לכל מעלותיו ושלימותו - מה ראוי לאשר נצטרעו נפשותיהם [כמונו] ונתחזקה צרעתם ונושנה". ויש מי שכתב, שהעולה להר הבית בזמן הזה מקיים מצות עלייה לרגל וכן את מצות 'מורא מקדש' (רמב"ן ויקרא כו, ב; ו'הר הקודש' עיין שם).

[50] תהלים קכב.

[51] תהלים מב.

[52] איכה רבה פרשה א.

[53] שיר השירים רבה ד, ב. קהלת רבה יא, ב.

[54] ירושלמי ברכות ט, ב.

[55] נדרים כג, א.

[56] קהלת רבה יא, א.

[57] בראשית רבה פג, א.

[58] 'ארץ ישראל מחורבן בית שני עד הכיבוש המוסלמי' עמ' 213.

[59] צפניה א, טו.

[60] דניאל יא, לא.

[61] אגרות ארץ ישראל א. יערי.

[62] אגרות ארץ ישראל א. יערי.

[63] אגרות ארץ ישראל א. יערי.

[64] פורסם ב'הארץ' 18.5.82.

[65] אגרות ארץ ישראל, יערי.

[66] ספר חסידים סימן תרל.

[67] הנוסח מתוקן ומדויק, כמובא ב'איגרות הרמב"ם' חלק א; מאת הרב יצחק שילת, עמ' רכה.

[68] במדבר רבה פרשה יא.

[69] שמות רבה פרשה ב. ראה ערך 'כותל מערבי'.

[70] אגרות ארץ ישראל יערי.

[71] ר"ן ב, א; מדפי הרי"ף.

[72] שו"ת התשב"ץ ג, רא.

[73] 'כפתור ופרח' פרק ו.

[74] ברכות נד, א. עיין ערך 'שער המזרח'.

[75] מלכים א' ח, ט.

[76] שו"ת רדב"ז ב' תרצ"א.

[77] מאת החיד"א תקס"א ס"ק ג; וכן בשערי תשובה שם ס"ק ה.

[78] התשובה מובאת ב'דרך הקודש' ו, א.

[79] נדפס ב'קובץ' כרך 16 י-ם תשס"ב. האגרת נכתבה בין השנים שפ"ב – שפ"ה.

[80] טור אורח חיים תקס"א.

[81] פאת השולחן – הלכות ארץ ישראל ג, ב.

[82] שאלה שהגיעה למכון המקדש.

[83] רמב"ם יסודי התורה ח, ג. עיין שם, שכלל הלכתי זה הוא העדות על מתן תורה בסיני.

[84] עיין שו"ת שאילת דוד בקונטרס דרישת ציון וירושלים די"ד סע"ג. הובאו דבריו על ידי מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, בשו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן כו. ולאור דברי בעל 'שאילת דוד' כתב, כי "יש להתרחק ולהשמר שלא להכנס להר הבית אפילו לאחר טבילה ולצורך מצוה... עד כי יבא שילה". לדבריו בספרו זה מקום המקדש לא ידוע ולכן אסור להכנס להר הבית.

[85] וכך נראה מדברי הגר"ע יוסף זצ"ל ממה שכתב בספר מעדני מלך, ושם קבע כי הכל יודעים את מקום המקדש הידוע מדורות, שכתב: "אלה שנכנסים [להר הבית] בעוונות הרבים, הם לא שואלים דת, לא שואלים חכמה, נכנסים אפילו למסגד עומר ששם ודאי היתה העזרה... וטמא מת שנכנס לשם חייב כרת... מי שנכנסת במקום כרת בבית קדשי הקדשים. נכנסת במסגד עומר בפנים..." כאן חזר בו ממה שכתב, שהחכמים והציבור אינם מכירים את מקום המקדש, ולדעתו ברור שהציבור מכיר את המקום.

[86] ירושלמי פאה ז, ה.

[87] ברכות מה, א; עירובין יד, ב; וראה שו"ת 'האלף לך שלמה' חלק יורה דעה סימן רנז.

[88] בבלי פסחים סו, א.