תוכחה

תוכחה: המצוה והמקדש: בניין המקדש במהלך הדורות ומצות התוכחה הנלווית לבניינו.

המקור למצות תוכחה בתורה הוא: "הוכח תוכיח את עמיתך - ולא תשא עליו חטא"[1]. מצוה זו היא מצות עשה לדורות המקיפה את כל התורה כולה. מן הראוי לדון במצוה במיוחד בקשר לבניין המקדש ולהחזרת העבודה למקומה, שכן, לתוכחה בעניין זה יש חשיבות מכרעת. הציבור כולו חייב בבניין המקדש, והכל חייבים לחדש את המצוה - אנשים ונשים[2]. זו מעלת המצוה אך זה גם חסרונה, כי כלל ידוע הוא בתלמוד: "קדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא"[3], הכל סומכים זה על זה, וכשיש רפיון אצל האחד אף השני מתרפה במלאכתו. יש הסומכים על גדולי הדור שיחדשו את המצוה, לעומתם, יש גדולים בדור הסומכים על הקהל שיקום ויחדש את המצוה, ונמצאת המצוה מוטלת בקרן זוית. רק בתוכחה הדדית יתעורר הציבור למלא את תפקידו, ויקום לקיים את המצוה, כדברי הנביא: "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק"[4].

התוכחה - מצות עשה לדורות: נאמר בתורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך! הוכח תוכיח את עמיתך - ולא תשא עליו חטא"[5]: ודרשו חז"ל: "'הוכח' - אפילו מאה פעמים משמע, 'תוכיח' - אין לי אלא הרב לתלמיד; תלמיד לרב מנין? - תלמוד לומר: 'הוכח תוכיח', מכל מקום"[6]. מחד גיסא התוכחה מכוונת להחזיר את האדם בתשובה, מאידך, החובה להוכיח אינה מותנית בתוצאה, וגם אם החוטא אינו חוזר בו, ואף מתמלא תרעומת על המוכיח, וממשיך לעשות את מעשיו במזיד, חובה להמשיך ולהוכיחו, כי המחאה מטרתה למחוק את חילול השם שבעבירה ולהביא במקומו קידוש השם[7]. מוני המצוות מנו את 'הוכח תוכיח' כמצות עשה לכל דבר[8] - כל מחבר וסגנונו. לדוגמא דברי אחד הראשונים: "'הוכיח תוכיח'... תלמיד לרב - מנין? תלמוד לומר: 'תוכיח' מכל מקום... ובשאינו מקבלו - כמה צריך להוכיחו?... עד הכאה... עד נזיפה... אם אי אפשר להפרישו מעבירה אלא אם כן יביישהו ויוכיחו [אפילו הוא רבו]... 'אין חכמה ותבונה נגד ה'! - כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב!'... כל מי שרואה בחברו דבר שאינו הגון ואינו מוכיחו - הקב"ה תובע מידו, ככתוב ביחזקאל: 'ואתה, כי לא הזהרתו... ודמו מידך אבקש'"[9]. עוד כתבו הראשונים: "לא יתיירא מן התוכחה, אף על פי שיארעהו איזו סיבה או היזק על זה! - מוטב שיאמרו [בני עירו] שהוא שנאוי להם על שהוא מוכיחם, משיאמרו שהוא אהוב להם"[10].

המקדש 'לב המצוות' – התוכחה בימי משה ושלמה: מבין המצוות הגדירו חז"ל את המקדש ועבודתו כ'לב' כל המצוות[11]. כן הוגדר המקדש בראשונים כ'תכלית התורה'[12], כי עניינו העיקרי – השראת שכינה בישראל[13]. זה מה שאומר משה רבינו בתוכחתו: "אם בחוקותי תלכו... ונתתי משכני בתוככם", ואם לאו: "והשימותי את מקדשיכם"[14]. ואמרו חכמים: "נתאווה הקב"ה, כשם שיש לו דירה למעלה, כך יהא לו דירה למטה... אמר להם הקב"ה [לישראל]: לא יצאתם ממצרים אלא על מנת שתעשו לי משכן"[15], מכאן פסוקי התוכחה בתורה לעשות לבניינו, והאזהרה מלגרום לחורבנו. תוכחה כעין זו נאמרה לשלמה: "הבית הזה אשר אתה בונה - אם תלך בחוקותי... ושכנתי בתוך בני ישראל". אולם – "'אם שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי... ואת הבית אשר הקדשתי לשמי - אשלח"[16]. המקדש הוא 'לב המצוות', כי בתחומי המקדש מתקיימות כמאתיים מצוות מתוך תרי"ג, שהן שליש ממצוות התורה[17]. ברור, אפוא, שאם הוזהרו ישראל להוכיח אף על דבר שאינו הגון באדם יחיד, על אחת כמה וכמה שהוזהרו להוכיח איש את רעהו על בניין המקדש – שהוא לב כל המצוות.

המגיפה בימי דוד – על שלא הוכיחו זה את זה לבנות מקדש: כבר בעת הקמת בית ראשון היה רפיון ידים, ומשלא הוכיחו ישראל זה את זה לקום ולבנות מקדש - סופם שנענשו, וכדברי חז"ל במדרש: "למה דוד דומה באותה שעה? - לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע בשל מה הוא מכהו. באחרונה אמר לו: דע! על נקמת פלוני הכיתיך! כך - כל אותן האוכלוסין שנפלו - לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו בנין בית המקדש[18]... אנו שחרב בימינו [ואין אנו עושים לבניינו] - על אחת כמה וכמה!" וכתבו הראשונים: "היה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה... ואין השבטים מתעוררים לאמור [איש אל רעהו]: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו!... ועל כן בפשיעת ישראל היה הקצף עליהם"[19].

החפץ חיים': מהלכות תוכחה

שלשה כללים נלמדים מדברי בעל חפץ חיים בעניין תוכחה: א. כשאדם עובר על מצוה מפורשת בתורה - חובה להוכיח. ב. המאמר - 'לא לומר דבר שאינו נשמע' – אינו אלא מוסר למוכיח הבא לקיים מצות תוכחה, אך אינו פוטר מן המצוה. ג. "אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה, ורוצים לעשות איזה תקנות בעניני העיר, ועל ידי זה יעבירו את העם מרצון ה', ופתח בשלום - ולא נשמעו דבריו... מצוה לשנאותם ולהתקוטט עמהם, ולהפר עצתם בכל מה שיוכל" - אורח חיים א.

זקני ישראל בימי יחזקאל נענשו על הנעשה במקדש: בנבואת יחזקאל מתוארות תועבות שנעשו במקדש ערב החורבן: "והנה פתח היכל ה'... כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה'... והמה משתחויתם קדמה לשמש... התועבות אשר עשו פה!"[20] בהמשך שומע יחזקאל את דבר ה' אודות העונש העומד לבוא על זקני ירושלים: "והכו! אל תחוס עינכם ואל תחמלו!... ויחלו באנשים הזקנים [חכמי ישראל] אשר לפני הבית". שואלים על כך חז"ל: זאת למה? והתשובה: "היה בידם [של הצדיקים] למחות [על התועבות] ולא מיחו![21]" ומבואר בגמרא, כי גם כאשר גלוי וידוע לבורא עולם כי התוכחה לא תתקבל, חובתו של אדם להוכיח, שהרי אין אדם יודע את הנעשה בלב חבירו. עוד אמרו במדרש, שהיו צריכים למסור את נפשם על חילול המקדש ולקדש את השם - "והיה להם להתבזות על קדושת שמך! ולקבל על עצמן הכאות מישראל!"[22] עוד אמרו: "אי זה מהם נפצע מוחו עליך! אי זה מהם נתן נפשו על קדושת שמך!"[23] – לפיכך נענשו.

תוכחת חגי בראשית ימי הבית השני: חגי הנביא מוכיח את ישראל על הזנחת בניין הבית השני, שכן עבודת הקרבנות החלה אך הבית נשאר בחורבנו, באומרו: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים [האם זה הזמן לשבת בבית ספון בארזים] - והבית הזה [בית המקדש] חרב?!"[24] ישראל היו צריכים להוכיח זה את זה, לקום ולבנות את ההיכל אשר בניינו טרם הושלם, משלא הוכיחו זה את זה בא עליהם עונש משמים בבצורת קשה ובהעדר פרנסה. לעניין זה נשלח הנביא לקרוא לישראל להתבונן בצרות, לשוב בתשובה ולבנות את הבית: "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו!" אכן, תוכחתו נשמעת ובאה ההתעוררות: "ויער ה' את רוח זרובבל... ואת רוח יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, ואת רוח כל שארית העם ויבואו ויעשו מלאכה בבית ה'"[25].

תוכחת הלויים לכל ישראל על הזנחת המצוות שבמקדש: תוכחה נוספת מצינו בתחילת ימי בית שני, כמתואר בנחמיה: "ויקם על מעלה הלויים [ראשי בית אב]: ישוע, ובני, קדמיאל... ויזעקו בקול גדול... ועתה אלהינו... מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך... הנה אנחנו היום עבדים... ובצרה גדולה אנחנו"[26]. בעקבות תוכחת לויים אלה נאמר: "אנחנו כורתים אמנה וכותבים! ועל החתום שרינו לויינו כהנינו... והעמדנו עלינו מצוות... ללחם המערכת, ומנחת התמיד, ולעולת התמיד, השבתות החדשים למועדים"[27]. תוכחת הלויים עוררה את העם לתשובה ובא תיקון גדול לקיום המצוות שבמקדש. מצינו תוכחה נוספת בזכריה המוכיח את היושבים בבבל, ושואלים: "האבכה בחודש החמישי?[28]" ותשובתו: "אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים... כי צמתם וספוד... זה שבעים שנה; הצום צמתוני אני?! [שמא לכבודי צמתם?]" - "אין אתם צריכים לצום! כי בנה נבנה הבית! עלו מן הגולה ותשבו בארץ כל הימים! אם תעשו הטוב בעיני לא תגלו ממנה לעולם"[29].

חורבן המקדש – על שלא הוכיחו זה את זה: ביטול מצות התוכחה מביא לחורבן המקדש, כדברי חז"ל: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה", שנאמר: "'היו שריה כאילים'... אף ישראל שבאותו הדור, כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה"[30]. זה עניינו של המעשה בבר קמצא, כמתואר בגמרא, שחכמי הדור ראו כיצד מגרש בעל הסעודה את בר קמצא מביתו ולא הביעו מחאה, אמר בר קמצא: אם ראו חכמים ושתקו - כנראה שנוח להם, ויצא להלשין למלכות[31]. עוד אמרו חכמים, ש"כל דור שאין בית המקדש נבנה בימיו - מעלין עליו כאילו הוא החריבו"[32], כי "לא עשו תשובה", ולא הוכיחו זה את זה לקום ולבנותו, ובכך החריבוהו[33].

'תוכחה' שאינה מועילה לחוטא – המוכיח צריך לכפות עליו את המצוה: מן הראוי לעמוד על העקרונות הכלליים במצות התוכחה, ולהסיק מהם לעניין בניין המקדש בכל דור ודור. מתברר מדברי חז"ל, כי אין די בתוכחה בדברים, והלכה היא, שיש להפעיל כלפי החוטא או כלפי המבטל מצוה מן התורה אמצעים תקיפים. התוכחה כוללת הלקאה – ועם כל זה על החוטא להוסיף אהבה למוכיח. חז"ל דורשים את הפסוק - "לא תשנא את אחיך בלבבך – הוכח תוכיח את עמיתך" כדלהלן: "יכול לא תקללנו [כשתראה אותו עובר עבירה]? - לא תכנו? ולא תסטרנו? תלמוד לומר: 'בלבבך!'[34]" כלומר: הוכח אותו בדברים, ואפילו בכפייה, ובלבד שלא תשנא אותו בלבבך. לדעת חז"ל מצות התוכחה מתקיימת למרות שאין הכל יודעים להוכיח, וכדברי המדרש שם: "מנין שאם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים [ולא קיבל כי אינך יודע להוכיח] חזור והוכיח? תלמוד לומר: 'הוכיח תוכיח!'" עוד אמרו שם: "מעידני עלי שמים וארץ, שיותר מארבעה וחמשה פעמים לקה עקיבא על ידי לפני רבן גמליאל [כי לא ידעתי להוכיח ונזקקנו להכותו לעיני רבו] שהייתי קובל לו עליו. וכל כך הייתי יודע [שלמרות המכות] היה מוסיף לי אהבה"[35]. התוכחה היא דבר קשה לביצוע, כי החוטא עלול להפגע ולכעוס, וכעדות רבי עקיבא על עצמו: "העבודה! אם יש בדור הזה יודע היאך מוכיחים!" בניגוד להבנה האפשרית שמסקנת הדברים שאין להוכיח, כוונת רבי עקיבא לומר ההיפך, שאף על פי כן חובה להוכיח. אכן, רבי עקיבא - איש האמת - ידע לקבל תוכחה באהבה, ולאהוב גם את מי שגרם לו מלקות. המצוה להלכותיה נדונה במקומות שונים בדברי חז"ל במדרש[36]. כך גם בגמרא אמרו חכמים: "מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: 'הוכח תוכיח'... אמר רבי טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה; אם אמר לו [המוכיח]: טול קיסם מבין עיניך! אמר לו [המוכח]: טול קורה מבין עיניך! [ואף שהדור אינו הגון - יעשה המוכיח את מצוותו]"[37]. וכתבו הראשונים[38], שהדבר תלוי בחוטא, ויזהר, שלא יקנטר את המוכיח, ואף אם מכים אותו - "ראוי לנוכח שלא ישנא את מוכיחיו, אלא שיהא מוסיף אהבה עמו"[39]. כך נראה מדברי הגאונים, שכתבו: "יכול לא יכנו ולא יקללנו ולא ימרטטנו? תלמוד לומר: 'בלבבך'!" ואם אינו נוהג כשורה - מותר לשנאתו, ולקללו, ולעשות בו מעשה להכותו[40]. הרשות שניתנה למוכיח להכות את עובר עבירה מובאת בספרי מוני המצוות, וכאשר מתברר למוכיח שאין החוטא נשמע לו, הרשות נתונה להכותו[41].

'הוכח תוכיח את עמיתך' - 'עמיתך' במצוות: כתבו הראשונים, שחובת התוכחה נאמרה רק למי שהוא בגדר 'עמיתך' במצוות, ומי שאינו 'עמיתך' ודוחה את התוכחה - הרשות נתונה לבזותו ואף להכותו, וכדלהלן: "המוכיח את חבירו תחילה לא ידבר לו קשות... אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר [אינו בגדר 'עמיתך'] ומכלימין אותו ברבים! ומפרסמים חטאו! ומחרפים אותו בפניו. ומבזין ומקללין אותו - עד שיחזור למוטב - כמו שעשו כל הנביאים בישראל!"[42] עוד כתבו: "'ואהבת לרעך כמוך' - דווקא שהוא 'רעך' בתורה ובמצות, אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה - מצוה לשנאתו"[43]. כן כתבו, שמי שהוכיחו אותו ולא קיבל יצא מגדר 'אחיך' ובלשונם: "'לא תשנא את אחיך בלבבך' ['אחיך' במצוות] אבל בשנאת הרשעים אין בו איסור, אלא מצוה לשנאותם! אחר שנוכיח אותם על חטאם הרבה פעמים ולא רצו לחזור בהן, שנאמר: 'הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי'"[44]. כך למעשה מובא במדרש: "'הוכח תוכיח את עמיתך' - שעמך במצוות אתה מוכיח, ואי אתה מוכיח לרשע ששונאך [אלא מכה אותו] שנאמר: 'יוסר לץ לוקח לו קלון'"[45].

התוכחה והעריבות ההדדית – נכרתה עליה ברית לרגלי הר סיני: החובה להוכיח היא חלק מן הברית שנכרתה בין עם ישראל והקב"ה לרגלי הר סיני, שם התחייב עם ישראל באומרו: "נעשה ונשמע!" וכלשון המדרש: "מלך כשהוא משביע את לגיונותיו אינו משביען אלא בסייף... שכל העובר על התנאים הללו יהא הסייף הזה עובר על צוארו... הקדוש ברוך הוא נשבע להן - והן נשבעו לו... וכיון שעברו על תנאי הר סיני אמר להם הקב"ה [הפרתם את הברית! לפיכך]: 'אף אני אעשה זאת לכם'! [ובאה הקללה]"[46]. הדבר מובא להלכה בדברי הראשונים, שכתבו, כי כל אדם מישראל קיבל עליו ב'ברית סיני' להוכיח את חברו, ואף לכפות עליו את קיום המצוות - ואם לאו ייענש! זה עניינו של הפסוק - "הנגלות לנו ולבנינו", ופירשו, שכך נאמר בברית על ידי הקב"ה: "אין אני מעניש אתכם על הנסתרות... אבל 'הנגלות - לנו ולבנינו' - לבער הרע מקרבנו! ואם לא נעשה דין בהם - ייענשו הרבים!"[47] עוד כתבו הראשונים, ש"מצוות התורה נכרתו עליהן שלש בריתות, ככתוב: "'אתם נצבים היום כולכם... טפכם נשיכם... אשר ה' אלהיך כורת עמך היום!'"[48] "וישראל עמדו אבותם על הר סיני, ושמעו הדיבור מפי הגבורה, ושלחו ידיהם ואמונתם לברית, וקיבלו על עצמם המעשה והקבלה, ואמרו: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע!' וחייבו דבר זה עליהם ועל הבאים אחריהם, שכן כתוב: 'והנגלות לנו ולבנינו עד עולם'"[49]. נמצא שישראל קיבלו על עצמם אחריות למניעת עבירות, ולהיות 'ערבים זה בזה' בתוכחה ובקיום המצוות לדורות עולם[50].

'הוכח תוכיח' - מצוה מחוייבת בכל מצב ובכל דור: מצינו בדברי חז"ל, כי חובת כל אדם – ובמיוחד תלמיד חכם - להוכיח את האנשים בסביבתו, ואם לאו - העבירה נקראת על שמו, ואמרו: "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה [בשבת] ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים", ואומרת הגמרא: "לא שלו היתה, אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה - נקראת על שמו"[51]. עוד מובא שם בגמרא: "כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו". מסיבה זו כתבו הראשונים, שכל קהילה צריכה להעמיד על עצמה מוכיח, שכן - "התוכחה גורמת לתשובה... וכן ישעיהו הוכיח את ישראל... וכן ציוהו האל להוכיח לחטאים, שנאמר: 'קרא בגרון אל תחשוך', וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה. לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו... שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה"[52]. עוד אמרו חז"ל על משה שהוכיח דווקא את המנהיגים שבדור, ככתוב: "'ויקצוף משה על פקודי החיל' [מפקדי הצבא שהחיו את הנקבות במלחמת מדין]: מגיד, שאין הסרחון תלוי אלא בגדולים"[53].

חגי מוכיח את ישראל על ההתרשלות בבניין הבית

בציור נראה חגי הנביא מוכיח את העולים מבבל לירושלים על הזנחת בניין הבית השני... באומרו: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים - והבית הזה [בית המקדש] חרב?!"

'הוכח תוכיח' - מצוה? או שיש להמנע, ו'לא לומר דבר שאינו נשמע'? הראשונים עסקו בהסברת מאמר חז"ל: "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע - כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע"[54]. המאמר נזכר בגמרא דרך אגב, וכרעיון על דרך האגדה והמוסר. יש מן האחרונים שרצו ללמוד ממנו, שפעמים מצוה לשתוק[55], זאת בניגוד לדברי ראשונים ואחרונים הקובעים להלכה, שבדבר המפורש בתורה, חובה להוכיח. ופשוט, שכוונת רבותינו במאמר מוסרי זה, רק לזרז את המוכיחים, שיתקנו את עצמם תחילה בטרם תוכחה כדי שיתקבלו דבריהם, שאם לא כן, הם הגורמים בהתנהגותם שדבריהם אינם נשמעים, ולכך התכוונו חז"ל בביטוי "דבר שאינו נשמע", שיאמרו להם: 'טול קורה מבין עיניך'[56]. כאמור, המאמר סותר, לכאורה, את מצות 'הוכח תוכיח', ולכן פירשו הראשונים, שרק אם קיים אדם את חובת התוכחה, והתברר לו שהחוטא מחזיק בחטאו ודוחה את תוכחתו – אזי פטור המוכיח מעונש בידי שמים[57], אך אין בכך כדי לפטור את האדם מלהמשיך ולהוכיח, כי מצות עשה 'הוכח תוכיח' שרירה וקיימת – "והלעיטהו לרשע וימות"[58]. פירוש אחר למאמר זה: השתיקה מלהוכיח מותרת רק אם קיימת סכנת חיים למוכיח, כלומר: "בתחילת התוכחה ראוי לאדם להוכיח בסתר ובלשון רכה... עד שיחזור למוטב... ומכל מקום אמרו ז"ל, שאם... האיש אלם ורשע ביותר, ומתיירא ממנו שלא יעמוד עליו ויהרגנו[59] - שאינו חייב במצוה זו [ועל כך אמרו: 'מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע']... ויבטח בשם, כי הוא יעזרנו בהלחמו עם שונאיו, ואל ירך לבבו ולא יירא!... ועובר עליה, ולא הוכיח בעניין שאמרנו - ביטל עשה. ועוד, שהוא מכת הרשעים שעושים כן [רואים מעשה רשע ושותקים]"[60]. ראוי להוסיף, שעצם דברי חז"ל: "מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע" נתפרשו על ידי האחרונים שלא כרוחם, כי בירושלמי, מובאת מימרא זו באופן שונה: "כל שאינו כגון אלו [עזריהו, שקם ומחה על שיהודה לקחו בשבי אנשים מן השבטים] שהיתה ספיקה למחות - אל ימחה!... כשם שמצוה לומר על דבר שהוא נעשה - כך מצוה שלא לומר על דבר שאינו נעשה'", כלומר, המתכונן למחות בפיו ולא לסייע בתיקון העבירה בידיו - ראוי לו שישתוק[61]. ואין להאריך בעניין זה, כי כל מאמר, שיש לו גירסאות ופירושים בחז"ל, וכך גם בראשונים, אין להסיק ממנו דבר וודאי להלכה, בוודאי שאין להסיק ממנו לבטל מצוה מן התורה.

'תוכחה' ו'מחאה' – וההבדל ביניהם: האם יש הבדל בין 'תוכחה' ל'מחאה'? - 'תוכחה' עניינה - דיבור ישיר בין האדם המוכיח לבין החוטא שמוכיחים אותו, כלשון התורה: "הוכח תוכיח את עמיתך". 'מחאה' היא לאדם המסרב לשמוע, והמוכיח קם ומביע מחאה ברבים מטעם קידוש השם, להביע שאט נפש מן העבירה, זאת, כדי שלא יתקרר הוא והציבור מן העבירה, ובכך קיים מצות קידוש השם כדלעיל.

הנמנע מלקיים מצוה - רשאי המוכיח להכותו 'עד שתצא נפשו': מצינו בדברי חז"ל, שבמצות עשה שאדם מסרב לקיימה – "כגון, שאומרין לו: עשה סוכה! - ואינו עושה! לולב - ואינו עושה! מכין אותו עד שתצא נפשו"[62]! ופירשו הראשונים, שההכאה באה למנוע מעבירה – "קודם שעבר [החוטא] על העשה ויש בידו לקיים"[63]. נמצא, שכופים על האדם לקיים את המצוה לא רק ב'תוכחה' אלא גם בהכאה. מכות אלו על 'עשה' חמורות ממלקות של העובר על 'לאו', שם אומדים את החוטא בכמה יוכל לעמוד, ויתכן שילקו אותו עשרים מתוך ל"ט מלקות, שמא ימות. לא כן במצות עשה, שם אמרו חכמים - "עד שתצא נפשו"[64]. ואמרו חכמים: "מכת תורה - ארבעים חסר אחת... אם יש בו ללקות – לוקה, ואם לאו - אינו לוקה. אבל מכות מרדות [כגון שרוצה לצאת לחוץ לארץ] אינו כן, אלא מכין אותו עד שיקבל [לקיים את המצוה] או עד שתצא נפשו"[65]. עוד כתבו ראשונים: "מי שאכל מצה בערב הפסח - מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו"[66]. וכתבו האחרונים: "כל בר ישראל יכול להכות חבירו, כדי להפריש אותו מן האיסור או כשעובר על עשה, וכדברי חז"ל: 'יכול לא יכנו ולא יסטרנו?' מכאן שמותר להכותו על דבר תוכחה"[67]. עוד כתבו: שהתורה הסמיכה כל יחיד מישראל ונתנה לו כוח כ'בית דין' לכפות על קיום כלל מצוות התורה. "ונכנס בקללה מי שאינו מוחה... והוא בכלל – 'ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת!'... ולאו דווקא 'בית דין'! אלא כל אדם מישראל - קטון וגדול שם הוא! - אם יש בידו לעשות, ואפילו תלמיד לפני רבו [רשאי להכות את החוטא] באגרוף רשע - עד שתצא נפשו! ככתוב אצל נחמיה בן חכליה: 'ואכם ואמרטם!'"[68]. הווה אומר, התוכחה אינה מסתיימת במילים, אלא מוטל על המוכיח להביא את האדם לקיום עשה ולא תעשה של תורה.

החיוב להוכיח - גם מול החשש שהחוטא יקום ויכה: דעת חז"ל היא, שאדם צריך להוכיח את חבירו, גם אם הוא מרגיש שדבריו לא יתקבלו. הגמרא מביאה ראיה מיונתן בן שאול המוכיח את אביו, לאחר שכבר ניסה המלך להרוג את דוד לא אחת בחנית שהטיל לעברו. יונתן מוכיח את שאול להמנע מלהורגו – ושאול מקללו, נוזף בו, ואף מטיל חנית לעברו להורגו[69]. מכאן למדו חז"ל שהתוכחה היא – "עד קללה, עד נזיפה, עד הכאה". נמצא, שיש להתמיד בתוכחה גם מול סכנת מכות! רק לאחר שהמוכיח קיבל מכה מן החוטא, ומדובר בסכנת נפשות - רק אז נפטר מן המצוה[70]. כתבו הראשונים בעניין זה: "ציוונו להוכיח החוטא... ולמנוע אותו ממנו [מן העבירה] במאמר ותוכחה. ואין ראוי לנו [לעוזבו] לומר... 'דינו עם אלהיו!' - זה הפך התורה!... ואפילו קילל אותו וביזהו - לא יסור מלהוכיחו עד שיכהו [ממש, אזי פטור] כמו שבארו... 'עד הכאה'"[71]. עוד כתבו: "תמיד חייב אדם להוכיחו, עד שיכהו החוטא [בפועל, כשאול ליונתן] ויאמר לו: איני שומע!"[72] עוד כתבו הראשונים: "'כל שאפשר למחות באנשי עירו... נתפס על אנשי עירו'... אפילו אם ספק אם יקבלו תוכחתו - צריך להוכיחם, כדאיתא... 'רבונו של עולם! אם לפניך הוא גלוי לפניהם מי גלוי?!'"[73] דברים מפורשים כתבו נושאי כלי הרמב"ם: "'חייב להוכיחו עד שיכנו החוטא... ונראה שהוא מדאורייתא - [החובה להוכיח עד מכות] ממה שאמרו במדרש תנחומא... היה להם [לזקני ישראל]... לקבל על עצמן הכאות כמו שעשו הנביאים. ואם לא היה מדאורייתא לא היה נותן הקב"ה רשות למלאכי חבלה [להכות בזקני ישראל]"[74].

'הוכח תוכיח' - אפילו תלמיד לרבו: בגדר מצות 'תוכחה' דרשו חז"ל: "תלמיד לרב, מנין [שחייב להוכיחו]? תלמוד לומר: 'הוכח תוכיח' - מכל מקום"[75]. וכתבו הראשונים להלכה - "שחיוב מצוה זו על כל אדם! ואפילו הפחות לנכבד - חייב להוכיחו!"[76]. עוד כתבו שהשותק עובר על איסורי תורה: "תלמיד שהיה יושב לפני רבו, וראה זכות לעני וחובה לעשיר, אם שתק - הרי זה עובר משום 'לא תגורו מפני איש!' ועל זה נאמר: 'מדבר שקר תרחק'"[77]. מצות התוכחה מכוונת לגדול כקטן, כדברי הראשונים: "'הוכח תוכיח את עמיתך'... להוכיח כל אחד מישראל שמתעצל [מלקיים] אפילו אחת מן המצות רמ"ח עשה, או שהיה עובר על אחת ממצות לא תעשה... ולא ישא פני זקן וגדול... ולא ישא פנים כלל אפילו לרב! שכן אמר החכם: 'במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב'. ואנו חייבים להוכיח עוברי עבירות... עד שיכו אותנו ויבזו אותנו ויקללו אותנו"[78]. מצות התוכחה קיימת אפילו כנגד מלך ישראל, ואמרו חכמים, שזכות תוכחה זו עומדת לו לאדם, ויקבל שכרו גם בעולם הזה, כמובא בגמרא: "מפני מה זכה ירבעם למלכות? - מפני שהוכיח את שלמה!"[79] כן מבואר בגמרא דינו של השותק בעת שהיה צריך להוכיח: "שלשה היו באותה עצה [של פרעה שאמר: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"]: בלעם, ואיוב, ויתרו... איוב ששתק [ולא מחה בפרעה] - נידון ביסורין", ומכאן אזהרה לגדולים ולקטנים - למחות ולא לשתוק[80].

תלמיד שלא הוכיח את רבו - 'הקולר תלוי בצווארו': כתבו הראשונים, שתלמיד שאינו מוכיח את רבו על טעות בהלכה, הקולר תלוי בצווארו וייענש – "אפילו אם הוא רבו מובהק... אם יודע התלמיד ברבו שהוא טועה או עובר על דברי תורה... לא ישתוק![81] אפילו תלמיד גמור - חייב להדריך את רבו! אך צריך ללמד לו בנחת... 'רבי, למדתנו כך וכך!' אכן, אם רבו לא יקבל ממנו - מוטל עליו לעמוד מנגד [רבו] בפרהסיא!... כדאיתא בסנהדרין... 'לא תגורו מפני איש - אל תכניס דבריך מפני איש'[82]... פירוש, שיעמוד מנגד בכוח... גם כשברור לו שלא יקבל... ד'במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב'. ואמרו חכמים: 'עשרה שיושבין בדין, קולר תלוי בצוואר כולן... אפילו תלמיד היושב לפני רבו'[83]... מכל מקום נענש, שלא היה לו לשתוק... שקולר תלוי נמי בתלמיד... אפילו נגד גדול הדור... וכל הזריז הרי זה משובח"[84]. המצוה להוכיח תלמיד חכם גדולה מלהוכיח עם הארץ, כי דברי חכמים – ואף שגיאה ששגו - יש לה השפעה על המון העם. בעניין זה אמרו חז"ל: "'הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם'. 'הגד לעמי פשעם' - אלו תלמידי חכמים, ששגגות נעשות להם כזדונות"... עוד אמרו: "הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון"[85], ופירשו הראשונים שם, שטעותו של חכם בלימודו, הרי היא בגדר - "'פשע', שהיה להם לתת לב בטעמי משנתם שיבררו להם על העיקר!"[86] עוד כתבו: "אם שגגת בתלמוד, והורית שלא כהוגן - חשובה היא עליך אותה שגגה כזדון. שנפרעין ממך כאילו עשית במזיד, מפני שהיה לך ללמוד יפה ולא למדת!"[87] מכאן שהתוכחה לחכם מחוייבת, להעמיד אותו בהקדם על טעותו, בטרם ישתרש ההיתר שיצא מתחת ידו, כפסק הלכה הנוהג למעשה בציבור.

תוכחה וענישה במקדש: תוכחה באשר להתנהגות במקדש מצינו בבני עלי - חפני ופנחס, אשר אביהם מוכיח אותם, על שביזו את הקדשים במשכן שילה*: "ויאמר להם: למה תעשון כדברים האלה... אל בני! כי לא טובה השמועה! "[88] - וסופם שנהרגו במלחמה. על תוצאת התנהגותם אמרו חכמים: "מפני מה חרבה שילה - מפני שהיו בה שני דברים: גילוי עריות ובזיון קדשים*"[89]. עוד אמרו חכמים, שפנחס בן עלי לא חטא כאחיו, אך - "מתוך שהיה לו לפנחס למחות לחופני ולא מיחה - מעלה עליו הכתוב כאילו חטא", ונענש פנחס ונהרג מפני שלא הוכיח את חופני[90]. סוג נוסף של מחאה במקדש מצינו בגמרא, האומרת: "ארבע צווחות צווחה עזרה... צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה'! ועוד צווחה: צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים!" שכן, היה כורך את ידיו בשיראין ועושה את העבודה, וסופו, שנענש ונתקצצו כפות ידיו[91]. הווה אומר, העזרה עצמה מרימה קול מחאה על התנהגות שאינה הולמת. עוד מבואר בגמרא, שהלויים שהתעצלו מלעלות מבבל בראשית ימי בית שני נענשו על ידי עזרא, וכמחאה על עצלותם קנס עזרא את הלויים והעביר את המעשר שניתן להם לידי הכהנים[92]. כך גם באשר למשמרות הכהונה שבוששו מלעלות מבבל, אף הן נענשו, ומבואר בגמרא, שארבע משמרות בלבד עלו מן הגולה: ידעיה, חרים, פשחור ואימר; "עמדו נביאים שבירושלם ועשאום עשרים וארבע משמרות", וכמחאה על שלא הזדרזו לעלות, התקינו חכמים, שכל משמרת שתעלה מבבל, לא תזכה למעמד של משמרת בפני עצמה, אלא תצטרף לאחת מארבע המשמרות הללו[93]. ככלל, העמידו במקדש ממונה מיוחד, שתפקידו לוודא שהכהנים עושים את תפקידם כהלכה, כמובא בגמרא, שאחד הממונים במקדש נקרא 'בן בבי', אשר היה ממונה על ה'פקיע'*[94]. ממונה זה היה אחראי להעניש אדם אשר לא מילא את תפקידו כהלכה, וכגון, כש'איש הר הבית', מצא שומר שנרדם על משמרתו, היה מלקה אותו ב'פקיע'[95], כך גם כהן שהערים על ההגרלה בעת עריכת הפייס* היה אף הוא לוקה ב'פקיע'[96]. ללמדך, שכאשר מדובר בקיום מאתיים מצוות של תורה בעזרה ובהיכל, אין להסתפק בתוכחת דברים בלבד, אלא יש לעשות מעשה בפועל למניעת עבירה, ולקיום המצוות כהלכתן.

'ברית סיני' – הברית שנערכה לרגלי הר סיני בדבר חובת התוכחה

בציור נראה מחנה ישראל לשבטיו לרגלי הר סיני, שם נכרתה ברית עם ישראל על קיום תרי"ג המצוות שבתורה, וישראל התחייבו ואמרו: 'נעשה ונשמע!' במעמד זה קיבלו ישראל על עצמם את הערבות ההדדית להוכיח איש את רעהו על קיום המצות. שם גם נאמרה תוכחת משה, שאם לא יעמדו בברית - ייענש העם כולו, ככתוב (ויקרא כו): "וכשלו איש באחיו... ואבדתם בגוים... אלה החוקים והמשפטים... אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני". ודרשו חכמים (סנהדרין כז, ב): "איש בעוון אחיו... שכולן ערבים זה בזה!... שהיה בידם למחות ולא מיחו".

כשמצות הקרבנות בטילה, ואין האדם מוחה - הרי זה בגדר פשע: הקרבת קרבנות התמיד והמוסף, מוטלת על כל אחד מישראל, וכתבו הראשונים - "שהיא מן המצוות שהן מוטלות על הציבור, ויותר - על הכהנים! ואם שמא חס ושלום יתרשלו בה [הכהנים]... ביטלו עשה זה, והשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר אם יש כח בידם לתקן בשום צד"[97]. עוד כתבו: "אם אולי הרגישו ישראל בדבר [ולא התעוררו להקריב] - עליהם יהיה הפשע! "[98] הדברים אמורים בזמן הבית וגם בעת החורבן. מכאן החובה למחות ולעורר לחידוש המצוה לבל יוגדר האדם כפושע. נושא אחר לתוכחה: מפסוקי המקרא למדים, כי קיימת סכנת מגיפה בישראל, אפילו כשכלי אחד מכלי המקדש נתון בשבי, ואין ישראל פועלים להחזרתו, זה לשון חז"ל במדרש: "למה לקו אנשי בית שמש [באומרם: ה' יחזיר את הארון מן השבי!]: אמר הקב"ה: אילו תרנגולתו של אחד מהם אבדה - היה מחזר עליה כמה פתחים להביאה, וארוני בשדה פלשתים שבעה חדשים ואין אתם משגיחים בו?!... אני אשגיח עליו [אבל תענשו]!"[99] - על אחת כמה וכמה כשהר בית ה' כולו נתון בידי זרים. מכאן החובה לעורר את הציבור באשר למציאות העגומה המתרחשת כיום בהר בית ה' המסור בידי זרים, להביא את המנהיגות להחזיר את מקום המקדש לשלטון ישראל[100].

השואה באירופה אות משמים ותוכחה – על הפרת הברית: למראה השואה באירופה כתבו האחרונים, כי "כל המאורעות הקשים הפוגעים בנו [בשואה על ידי הנאצים ימ"ש] הן הן הדופקים כפטיש על דלתי שערי לבבנו, ומקיצין ומעוררין אותנו משינת ההתרשלות [בעניין המקדש]"[101]. ואמרו חז"ל, כי בהעדר נביאים עושה ה' את שליחותו - "אפילו על ידי נחש אפילו על ידי עקרב"[102], ואף אנו נענשים על ידי שונאי ישראל, כדי לעורר אותנו לקום ולבנות את המקדש. המשלוח לכבשנים הוא אות משמים על שאיננו תובעים ועושים למען בניין הבית, כי "ה' יתברך ממתין לנו, שאנו מרצוננו נחשוק ונשתדל לזה בכל מאמצי כוחנו"[103]. עוד אמרו חכמי ישראל שראו את התופת בעיניהם, כי אין לשאול: "מה זאת עשה אלהים לנו!" התשובה לשואה מפורשת בתורה, היינו, על הפרת 'ברית סיני'[104]: "ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם... מה חורי האף הגדול הזה?! ואמרו: על אשר עזבו את ברית ה'... אשר כרת עמם... ויחר אף ה' בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה"[105]. הווה אומר: השואה מפורשת בתורה, ומסקנת הפסוק – לשוב בתשובה על המצות כולן, והמקדש בכלל זה, כחתימת הקללה: "הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת"[106].

חובת תוכחה בדורנו בעניין המקדש ועבודתו: מכאן לימוד לדורנו בעניין המצוה להוכיח ולעורר כהנים לויים וישראלים, בדבר חובת כל אדם מישראל לקום ולחדש את העבודה במקדש. במיוחד באשר לקיום מצות קרבן פסח, שנאמר בו חיוב כרת למי שחדל מלהקריב את הפסח התוכחה מתחייבת, שכן מדובר במצוה מיוחדת בחומרתה. החיוב לקיים את המצוות שבמקדש הוא כה ברור, עד שאין צורך להביא ראיה מדוע חובה לבנות מקדש כיום הזה, וכדברי הרמב"ם: "משה רבינו... הוא אמר לנו, שלא נשארה מצוה בשמים לתת! ואין שם אמונה אחרת [ו'השקפה' אחרת]... שנאמר: 'לא בשמים היא!' והזהירנו, שלא נוסיף ושלא נגרע בתורה הזאת... וחייבנו בשם הבורא להאמין בתורה הזאת אנו ובנינו ובני בנינו עד סוף כל הדורות... וכל נביא שיעמוד... ויאמר: שאחת מכל המצות הנכללות בספר התורה - שבטל חיובה, שיקר והכחיש נבואתו של משה רבינו! שהוא אמר: 'לנו ולבנינו עד עולם!'... לפיכך כל נביא שיאמר שהיא לזמן קצוב [ויש מצוה שאינה מחוייבת עתה]... בא להכחיש את משה רבינו... ואנחנו בעניין זה עם משה רבינו - כמו שני עדים שהעידו שראו שום דבר!... ואינם צריכים להביא על דבריהם ראיה בפני המון העם... והם אדני התורה ועמודי האמונה![107]"

תוכחה כנגד אלו "המפתים עצמם" ברעיונות שווא כגון - 'מקדש משמים': מכאן תוכחת מגולה לבני דורנו - הקטנים עם הגדולים; כולנו כצאן תעינו, והכל צריכים תשובה על העובדה, שזה יובל שנים שהר הבית מופקר לזרים. בעצלות הדור המצוות המתקיימות בו בטלות[108], וכדברי חז"ל: "'אני ישנה' - מבית המקדש"[109]. עצלות זו נובעת מן העובדה, כי יש מן החכמים בדורות האחרונים המלמדים את הציבור, כי מאז החורבן פטורים ישראל מקיום המצוות שבמקדש, שכן, מקדש עתיד לרדת משמים, בעוד שדבריהם מנוגדים לעיקרי האמונה הישראלית[110]. יש המונעים את ישראל מלבנות מקדש, באומרם, כי רק משיח יבנה מקדש. רעיון זה מנוגד לשיטת הרמב"ם, הכותב: "אלה שמפתים עצמם, ואומרים לחכות עד שיבוא המלך המשיח... מחטיאים זולתם... לאמור: 'שלום שלום ואין שלום'... כי חיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח, אלא אנחנו מחוייבים להתעסק בתורה ובמצוות, ונשתדל להשלים עשייתן... [והאומר להמתין בעשיית המצוות למשיח]... אין זה כי אם רוע לב! ואיבוד גדול, ובטול הדת והדעת... והשם יודע האמת"[111]. יש גם המבטלים את בניין המקדש מכוח 'השקפה', כגון, דברי אחד מגדולי הרבנים נוחו עדן: "העולם המערבי לא יקבל בזמננו - עבודת קרבנות וזריקת דם על המזבח". 'השקפה' אחרת הנשמעת מפי רבנים היא, שעדיין אנחנו ב'גלות', כשברור, שגם כשהיו ישראל תחת שלטון פרס ורומא בנו מקדש וקיימו את העבודה בחצרותיו. זכה דורנו לצאת משעבוד גלויות בחסדי שמים, ולפלא הוא שעדיין לא הגיע הדור וגדוליו להכיר טובה לבורא עולם על חסדיו, ולחדש את העבודה במקדש. 'השקפה' גלותית זו אינה אלא עצימת עינים מלראות את השמש הזורחת. כאמור, בעלי השקפות כגון אלו "מפתים את עצמם ומחטיאים את האחרים" בהשקפה הסותרת את תורת ישראל, וחובתו של כל אדם מישראל לקום ולהתריע כנגד בעלי דעות אלה, שלפי עיקרי האמונה שקבע הרמב"ם יש בהן מידה רבה של אפיקורסות[112]. במיוחד מול המציאות הנוכחית בה מקום המקדש מסור בידי אויב, ואין ישראל משגיחים בו זה כיובל שנים, עם זאת, יש מן היראים הטוען, שמציאות זו נכונה מבחינת ההלכה וההשקפה. כנגד 'השקפה' זו יש להתקומם ולהזהיר, כי מציאות זו היא עלבון לתורה ולשכינה, והמחזיק בה מעורר קטרוג, ומקרב, חלילה, את הפורענות. וכבר כתב גדול וקדוש בישראל את דברי תוכחתו בעניין זה: "על זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ, גדולי ישראל! ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב![113]" מול כל אלה ודומיהם, מצות התוכחה שרירה וקיימת: "הוכח תוכיח – אפילו מאה פעמים", וכדברי חז"ל: "כל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו"[114].

---

[1] ויקרא יט, יז.

[2] רמב"ם בית הבחירה א, יב.

[3] עירובין ג, א.

[4] ישעיהו מא, ו.

[5] ויקרא יט, יז.

[6] בבא מציעא לא, א.

[7] ראה מה שכתב הרמח"ל במסילת ישרים פרק יט.

[8] ספר המצוות לרמב"ם עשה רה; ספר החינוך רלט; סמ"ג סימן ע; סמ"ק ועוד.

[9] 'ספר יראים' סימן רכג; ועיין בשאר מוני המצוות.

[10] המאירי בבא מציעא לא, ב; והוסיף שם: "דרך הערה אמרו בכתובות (קה, ב): 'האי צורבא מרבנן דרחמי עליה בני מאתיה - משום דלא מוכח להו במילי דשמיא'".

[11] 'כי נגע עד לבך - זה בית המקדש', איכה רבה פתיחתות טז; כוזרי ב, לב; זוהר לך לך פז, ב.

[12] רמב"ם מורה נבוכים ג, מה.

[13] רמב"ן שמות כה ח. על פי במדבר ז, פט: 'וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים'.

[14] ויקרא כו, ג.

[15] תנחומא בחוקותי ה.

[16] מלכים א' ט, ז.

[17] ראה ערך 'עשין' ו'לא תעשה'.

[18] מדרש שמואל לא. ובמדרש תהלים מזמור יז; גירסא שונה: "אותן אלפים שנפלו במלחמה'.

[19] רמב"ן במדבר טז, כא.

[20] יחזקאל ח, יד; וראה שבת נה, א.

[21] שבת נה, א.

[22] תנחומא תזריע יג.

[23] ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שמט.

[24] חגי א, א.

[25] חגי א, יב.

[26] נחמיה ט, ד.

[27] נחמיה י, א.

[28] זכריה ז, ג.

[29] זכריה ח, וברד"ק שם.

[30] שבת קיט, ב.

[31] גיטין נו, א.

[32] ירושלמי יומא א, א.

[33] מדרש תהלים קלז.

[34] ספרא קדושים פרשה ב.

[35] ספרא שם.

[36] ספרי דברי א, א.

[37] ערכין טז, ב.

[38] מאירי בבא מציעא לא, ב.

[39] וראה ערכין טז, ב; שם הובאו שני מעשים: א. כיצד הכו את רבי עקיבא על חטאו בפני רבן גמליאל. ב. כיצד היכה רב הונא את רבי חייא בר רב על חטאו בידיעת רבו שמואל. בשני המקרים הסכימו גדולי ישראל לתוכחה ולמכות.

[40] שאילתות דרב אחאי וישב שאילתא כז.

[41] ספר יראים סימן קצה, וכך גם בספר מצוות גדול לאוין סימן ה.

[42] רמב"ם דעות ו, ח.

[43] הגהות מיימוניות הלכות דעות ו, ג.

[44] ספר החינוך מצוה רלח.

[45] אליהו רבה פרשה יח. וראה שיטה מקובצת בבא מציעא לא, א; הכותב: "בערכין מוכח שיכול המוכיח להכותו על פניו ולקללו". כן ראה מהרש"א חידושי אגדות יבמות סה, ב.

[46] ויקרא רבה פרשה ו.

[47] רש"י דברים כט, כח.

[48] דברים כט, ט. וראה רמב"ם מילה ג, ט.

[49] הרמב"ם באיגרת תימן.

[50] הרחבת דברים בעניין זה ראה בספר 'סנהדרין הגדולה' מאת הרב ישראל אריאל - פרק כג, וכן שם - פרק נב, פרשה ט; וכן שם פרק נג פרשה יד.

[51] שבת נד, ב.

[52] רמב"ם תשובה ד, ה.

[53] ספרי במדבר לא, יד; וכתב רש"י שם: "שיש כוח בידם למחות".

[54] יבמות סה, ב.

[55] שו"ת 'לב דוד' ה.

[56] שו"ת מנחת יצחק חלק ד, עט; בשם החפץ חיים ז"ל, בביאורו לתורת כהנים קדושים ד, ט. וראה משנה ברורה אורח חיים א, א.

[57] המאירי בפירושו לשבת נה, א. כך גם כתב בשל"ה - תולדות אדם ד. "תוכחה היא מצות עשה... והיא מצוה רבה במאד. ובהגהות מיימוני כתב... 'אם ודאי לו שלא יקבלו אחרי שהוכיח, אז נראה דפטור'".

[58] שם בשל"ה הוסיף: "ורבי אליעזר ממיץ כתב בספר יראים, סימן רכ"ג, דמעונש [בידי שמים] פטור, אבל מ'עשה' ד'הוכח תוכיח' לא פטור!... וראיה לדבריו... מערכין טז ב: 'עד היכן תוכחה? - רב אמר - עד הכאה'... הרי סבירא ליה אף שכבר בא לנזיפה וגם לקללה... עם כל זאת אינו פטור מעשה דהוכח תוכיח - עד הכאה!... ומוכח מרב ושמואל דאפילו יודע שלא יקבל - מחויב להוכיח". עוד כתב ראה בספר יראים סימן רכ: "אבל מזידין - אף על פי שאתה מרבה עונשו שחטא בהתראה [שאתה מוכיחו ואינו שומע] - אין בכך כלום! ועל זה נאמר: 'הלעיטהו לרשע וימות'".

[59] ולמדו מדברי חז"ל שאמרו "עד הכאה", כדוגמת שאול שהטיל את החנית ביונתן להורגו.

[60] ספר החינוך רלט.

[61] עיין שם סוטה ח, ב.

[62] כתובות פו, א.

[63] רש"י שם. כעין זה כתב רש"י בחולין קי, ב; וראה חולין קלב, ב.

[64] ועיין בדברי הרמב"ן שמות כ, ז; בטעמו של דבר, ויש בדבריו עומק רב.

[65] תוספתא מכות ד, יז.

[66] רמב"ם חמץ ומצה ו, יב. וראה ב'שערי תשובה' לרבינו יונה שער ג, יא; מה שכתב בעניין זה. ונראה להסביר את ההכאה "עד שתצא נפשו", על פי דבריו (שער א, ו) שם הסביר את המושג - "מומר לדבר אחד": "כי אם אמור יאמר העבד לרבו: כל אשר תאמר אלי אעשה - זולתי דבר אחד - כבר שבר עול אדוניו מעליו!... ועל העניין הזה נאמר (דברים כז, כו): 'ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם' – ביאורו: אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף". העולה מדבריו, שהעובר על איסור 'לאו', אין זה אלא כישלון זמני שתקפו יצרו ונכשל, ודי במה שלקה ופטור, לא כן אדם שאמרו לו: עשה סוכה! ועומד במרדו ואינו עושה, בכך פרק עול מלך מלכי המלכים הקב"ה מעליו, ולכן מכים אותו עד שתצא נפשו.

[67] זה לשון מהרש"ל בים של שלמה (בבא קמא ג): "מכאן הביא הגאון מהריי"א בתרומת הדשן סימן רי"ח, שמותר לאדם להכות את אשתו שהיא מקללת אביה ואמה... ועביד דינא לשמים. ואין צריך להביאה לבית דין... וכל מה שהיא עושה כנגד דת תורה אלהית - מכה אותה עד שתצא נפשה. אפילו עוברת במצוה [מצות עשה] - שב ואל תעשה. ומכל מקום אל ימהר בהכאה, אם לא בתוכחה גמורה מקודם.

[68] חתם סופר שו"ת חלק ה חושן משפט קעז.

[69] שמואל א' יט.

[70] ערכין טז, ב; ועיין ברש"י שם.

[71] ספר המצוות לרמב"ם עשה רה.

[72] רמב"ם דעות ו, ז; את עניין 'איני שומע', נראה שלמד הרמב"ם מדברי שאול: "ועתה שלח וקח אתו אלי כי בן מות הוא!" נמצא שדחה את תוכחת יונתן ופקד עליו להביאו.

[73] שו"ת מהר"ם מינץ (נספחים שלשה ענפים).

[74] קרית ספר הלכות דעות ו, מצוה יא.

[75] בבא מציעא לא, א.

[76] כך כתב הרמב"ם בספר המצוות עשה רה; וכן הביא הרי"ף להלכה. כך גם כתב בספר הלכות גדולות סימן נ.

[77] רמב"ם סנהדרין כב, ב.

[78] ספר חסידים סימן ה.

[79] סנהדרין קא, ב.

[80] ומסביר בעל חידושי הגרי"ז סימן ריח: "איוב ששתק - למה נדון ביסורים?... שלא רצה למחות... והרי כל מי שיש לו יסורין – צועק! כי כשכואב – צועקים! ולכך נענש ביסורים וצעק, זה היה מדה כנגד מדה".

[81] שבועות לא, א.

[82] סנהדרין ח, א.

[83] סנהדרין ז, ב.

[84] שו"ת מהר"ם מינץ נספחים שלשה ענפים.

[85] בבא מציעא לג, ב.

[86] רש"י שם.

[87] מחזור ויטרי סימן תכז.

[88] שמואל א' ב, כד.

[89] יומא ט, א.

[90] שבת נה, ב.

[91] פסחים נז, א.

[92] יבמות פו, ב.

[93] תוספתא תענית ב, א; תענית כז, ב; ורש"י שם.

[94] משנה שקלים ה, א.

[95] ראה תשובת הגאונים הרכבי ש"ל; פירושי הרמב"ם, רא"ש ורע"ב לשקלים שם, וכן עולה מדברי הרמב"ם בהלכות כלי המקדש ז, ד; וראה עוד בעניין זה בספר 'שמירת המקדש' פרק יח. וראה ערך 'ענישה במקדש'.

[96] יומא כג, א; הרמב"ם בהלכותיו אינו מזכיר אולם ראה שו"ת הרמב"ם סימן קכו. עיין ערך 'ענישה במקדש'.

[97] ספר החנוך מצוה תא.

[98] שם מצוה רצט.

[99] בראשית רבה נד, ד. וראה 'אם הבנים שמחה' מה שכתב בעניין זה.

[100] ראה ערך 'לשכנו תדרשו'.

[101] 'אם הבנים שמחה'.

[102] 'אם הבנים שמחה' מאת הרב יששכר טייכטל, בשם במדבר רבה י.

[103] 'אם הבנים שמחה'.

[104] ראה לעיל, שהברית יש בה אזהרה: "יהא הסייף הזה עובר על צוארו".

[105] דברים כט, יט.

[106] מו"ר הרה"ג הרב סיני אדלר שליט"א – רב העיר אשדוד - מניצולי אושוויץ, על פי דברים כט, כא.

[107] איגרת תימן.

[108] העבירה שבמסירת ההר לידי זרים נדונה בערך 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'.

[109] שיר השירים רבה פרשה ה.

[110] דבריהם סותרים את מקורות חז"ל והראשונים, ומנוגדים לעיקרי אמונת ישראל. הדבר נדון בערכים דלהלן: 'מקדש בידי אדם – שיטת חז"ל', 'מקדש בידי אדם – שיטת רש"י', 'מקדש בידי שמים - הלכה או אגדה?'

[111] איגרת השמד. וראה בערך 'מלך ומקדש' ו'משיח ומקדש'.

[112] ראה את דברי הרמב"ם בפירוש המשנה לסנהדרין פרק י: "וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות, הרי זה יצא מן הכלל, וכפר בעיקר, ונקרא: מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות. וחובה לשנותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי'".

[113] אור החיים ויקרא כה, כה.

[114] ערך 'תוכחה' שלפנינו, אינו אלא חלק ממאמר רחב מאת הרב ישראל אריאל. יש במצות התוכחה מושגים הטעונים הארה והרחבה, והוזכרו כאן בקצרה, כגון, 'ישראל ערבים זה בזה', 'ברית סיני', 'חובת מחאה לקידוש שם שמים' ועוד. נושא חשוב, שלא נדון כאן, הוא גם היחס לשאינם שומרי מצוות, שהתרחקו מתורה מזה דורות, כיצד לנהוג כלפיהם בתוכחה, ואכמ"ל. בערך זה הובאו יסודות בהלכה, שיש בהם כדי לעורר בן תורה ותלמיד חכם להתחזק במצוה גדולה זו במיוחד באשר למקדש. כמו כן, להשמר מדעות משובשות הבאות לבטל את המצוה, ולהביא אחרים לכלל הכרה באחריות הרובצת על כל יחיד מישראל לעשות יותר למען בניין הבית, ולקיום חלקו במצוה זו שהיא 'תכלית התורה'.