תשלומים

תשלומים: אפשרות הקרבת הקרבן לאחר שעבר זמן הקרבתו.

כלל הוא בהלכות קרבנות, שכל קרבן שזמנו קבוע, אם "עבר יומו- בטל קרבנו"[1], וכגון, אם לא הקריבו את קרבן תמיד של שחר בזמנו, אי אפשר להקריבו לאחר זמן ובטלה המצוה. יוצאים מכלל זה – עולת ראייה* ושלמי חגיגה*. כך גם קרבן פסח יכול להקריבו לאחר זמנו.

עולת ראייה ושלמי חגיגה: כל קרבנות הציבור שקבוע להם זמן, אם עבר זמן הקרבתם אין להם תשלומים, וכך אמרו: "'דבר יום ביומו' - מלמד שכל היום כשר למוספין, 'ביומו' - מלמד שאם עבר היום ולא הביאן - אינו חייב באחריותן"[2]. לא כן בקרבן עולת ראייה ושלמי חגיגה, בקרבנות אלו נתנה התורה אפשרות תשלומים, להקריבם גם מעבר ליום הקבוע להם[3]. וכגון, שלא הספיק להקריב עולת ראייה שחייב בה ביום טוב הראשון של חג הסוכות, יכול להקריב כל שבעת הימים של חג, שנאמר: 'וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים'[4], מלמד, שכולן ראויין לקרבן החג[5]. כך גם אם לא הביא את קרבן חגיגה שחייב בו, יביא במהלך ימי החג. כאמור, בחג הסוכות יש תשלומים כל שבעה, ואם לא הקריב בהם, יש תשלומים לקרבן גם בשמיני עצרת, כך אמרו חכמים: "מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג - חוגג את כל הרגל, ויום טוב האחרון של חג"[6]. גם בחג השבועות, למרות שאינו אלא יום טוב אחד בלא חול המועד, יש תשלומים ליום החג, ואם לא הקריב קרבנותיו ביום טוב, יש לו תשלומים כל ששת הימים שלאחר חג השבועות[7]. אף על פי כן מצוה להקדים ולהקריב בראשון, ואם לא הקריב בראשון - בין שוגג בין מזיד - יקריב בשני, וכל המאחר הרי זה מגונה, ועליו נאמר: "נוגי ממועד אספתי"[8]. עברו ימים אלו ולא הקריב, הפסיד מצותו ואין לו תקנה, ועליו נאמר: "מעוות לא יוכל לתקון"[9].

התשלומים שנאמרו: האם ליום הראשון או גם לשאר הימים? נחלקו אמוראים בגדר התשלומים: יש מי שאומר שכל הימים תשלומים ליום הראשון, ויש מי שאומר שכולם תשלומים זה לזה[10]. לפיכך, מי שהיה פטור ביום הראשון מן החגיגה וביום השני חייב, כגון, שהיה חיגר או סומא ביום הראשון, וביום השני התרפא, לדעה ראשונה אינו מקריב, שהרי ביום חובתו היה פטור, ולדעה שניה מקריב[11], והלכה כדעה ראשונה שימי החג כולם תשלומים לראשון[12].

קרבן פסח - לקטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני

בציור נראית משפחה העושה פסח שני בירושלים. מימין נראים נערים בני מצוה שמלאו להם שלש עשרה שנה בין פסח ראשון לפסח שני, המצטרפים לחבורת הקרבן. לשיטת חכמי ישראל הסבורים כי פסח שני הוא 'רגל בפני עצמו' מקיימים עבור נערים אלה את מצות הקרבת קרבן פסח, ועורכים עבורם 'סדר' כהלכתו. בציור נראים בני המשפחה כשהם מרימים את זרוע הקרבן בשאלה: "פסח זה שאנו אוכלים - על שום מה?"

תשלומים לנטמא ביום טוב ראשון: אדם שהיה טהור ביום טוב ראשון, ונטמא במהלך היום, יש לו תשלומים בשאר הימים, שהרי היה טהור במקצת היום וראוי להקריב קרבן[13]. נחלקו אמוראים מה דינו של אדם שנטמא בליל יום טוב, ולא יהיה טהור עד היום השני; יש אומרים, שהואיל ובחלק מהלילה היה טהור יש לו תשלומים, ויש חולקים וסוברים, שהיות ולילה אינו זמן שראוי להקריב בו קרבן, וביום לא היה טהור אפילו רגע אחד, נמצא שאינו ראוי להביא קרבן ביום הראשון ואין לו תשלומים[14], והלכה כדעה זו[15]. מי שהיה בדרך רחוקה ביום טוב ראשון, שאינו יכול לבוא לירושלים מבעוד יום, כתבו ראשונים שיש לו תשלומים, ויכול לבוא ביום השני ולהקריב חגיגתו, מפני שאין החיסרון בגופו כחיגר או טמא[16].

תשלומים לקרבן פסח: מצינו מחלוקת בדברי חז"ל באשר להבדל במעמדו של פסח ראשון ביחס לשני, ויש להבדל זה משמעות הלכתית לעניין תשלומים. דעת רבי בגמרא היא, שפסח שני הוא 'רגל בפני עצמו', כלומר, מי שלא עשה את הראשון הפסיד את מצות קרבן הפסח שבראשון. מאידך קבעה התורה רגל אחר, וכך יוכל לזכות במצות קרבן פסח ברגל השני. לעומתו דעת רבי נתן היא, שהחיוב בפסח שני הוא בגדר תשלומים לראשון, כדין תשלומים של קרבן ראייה בחג השבועות ובחג הסוכות[17]. ממחלוקת זו נובעות שתי הלכות: הלכה אחת: לדעת רבי, שמדובר בשני רגלים שונים, אדם שלא הקריב קרבן פסח לא בראשון ולא בשני - עבר על שני חיובי כרת, שהרי לא קיים את חובתו בשני הרגלים הללו. לעומת זאת, לדעת רבי נתן אינו חייב אלא כרת אחד, זאת, על פסח ראשון, שהרי הפסח השני אינו אלא תשלומים לאותה מצוה[18]. הלכה שניה: גר שהתגייר, או קטן שנעשה גדול בין שני הפסחים, לדעת רבי, שפסח שני הוא רגל בפני עצמו, עתה, שהקטן נהיה גדול - חייב להקריב קרבן פסח בשני, אף על פי שלא היה חייב בראשון. לעומת זאת, לדעת רבי נתן, קטן שהגדיל פטור מלעשות את השני, שכן, מי שלא היה חייב בראשון נפטר גם מן התשלומים[19]. להלכה נחלקו ראשונים בדבר, יש מי שכתב שהלכה כרבי נתן, ולכן קטן שהגדיל וגר שנתגייר פטורים מפסח שני[20]. לעומתם יש ראשונים שהכריעו להלכה כדעת רבי, וכתבו: "שחיטת פסח זה [השני] - מצות עשה בפני עצמה ודוחה את השבת [כמו הראשון] שאין השני 'תשלומים' לראשון אלא רגל בפני עצמו"[21]. לשיטה זו, גר שנתגייר וקטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני, שניהם חייבים בקרבן[22].

---

[1] ברכות כו, א; ראה גם תמורה יד, א.

[2] תמורה יד, א.

[3] חגיגה ט, א; ביצה כ, ב; ספרא אמור פרק יז.

[4] ויקרא כג, מא.

[5] חגיגה שם; רמב"ם חגיגה א, ד.

[6] חגיגה שם. וראה רמב"ם שם א, ז.

[7] חגיגה שם; רמב"ם שם.

[8] צפניה ג, יח; רמב"ם שם א, ה. וראה גם ברכות כח, א.

[9] קהלת א, טו; חגיגה שם; רמב"ם שם א, ו.

[10] חגיגה שם.

[11] שם.

[12] רמב"ם שם א, ד; א, ז; ב, ה.

[13] חגיגה שם; רמב"ם שם ב, ה.

[14] חגיגה שם.

[15] רמב"ם שם ב, ה.

[16] תוספות פסחים פ, א ד"ה אתה.

[17] פסחים צג, א. וראה שם גם דעת ר' חנניא בן עקיבא.

[18] פסחים שם.

[19] פסחים שם.

[20] ראה השגות הראב"ד שם ה, ב. ראה בספר החינוך מצוה שפ שהביא את שתי הדעות ולא הכריע ביניהם. וראה במאירי בפסחים שם שאף שפסק כדעת הרמב"ם בעניין גר וקטן כתב שאינם חייבים בפסח שני.

[21] רמב"ם הלכות קרבן פסח ה, א; סמ"ג עשה רכד.

[22] וראה שערי היכל פסחים מערכה קנג.